זהו סיפור קצר וקסום,
על שיח קטן ועגום.
כל בוקר כשקם פקח את עיניו.
מסביבו כל אילן פרש ענפיו.
והוא לבדו, בקרקע, עניו.
ירוק, מביט בעצים הגבוהים,
אורנים, צפצפות וברושים.
השמש החמה כבר החלה להעיק,
בכל יום שחוזר, נמאס כבר! מספיק!
את רוב כוחותיו שומר השיח לגבוה,
מצפה לרגע בו בעדו לא יוכלו למנוע.

לילה אחד במקרה, בזמן תנומת החמה,
התעורר במקרה לאור הלבנה.
כבהינף שרביט התעורר לחיים,
ניזון מכל טיפת כסף שהתעופפה באוויר.
לפתע, זחל לו בשקט תינוק מבין הסלעים,
אפל כמו הלילה, מכוסה כוכבים.
התיישב לו בנחת בין העצים,
מחא בשמחה כפיים ושיחק משחקים.
השיח שתק, בוהה בעולל בתדהמה.
תוהה מה מעשיו פה ומהיכן הוא הגיע.

בן רגע הטף בבכי פרץ
ושיח לעזרתו בלי היסוס נחלץ.
הילד הקטן ברעב אחז בבטנו,
הצמיח השיח בכל כוחותיו ונתן לו פריו,
פרי קטן ודל, שבמגע העולל היה גדול כירח עצמו.
הילד נרגע ונדם, חייך חיוך גדול,
חיבק את השיח, והתחיל לאכול.

השיח, עייף ומאושר, לא שם ליבו,
כי השמש עולה והירח שוב בכוכו.
וברגע שכסף הירח לאיטו נעלם,
כך נמוג גם התינוק, בהשאירו שיח נדהם.
עם אור החמה נעלמה תחושת החיים.
ולאחר שאיבד את כוחותיו האחרונים,
בלי בושה לעגו לו האורנים.
אך הוא נרדם לו, כאילו לא ישן עידנים.

כאשר התעורר, בירכה אותו הלבנה.
מאירה את כולו ואת שורשיו מזינה.
אך משום מה קרובה באופן בלתי סביר,
שכן הוא נוכח שהיה לארז עצום ותמיר.
לאיטם נדלקו להם, זהרו הכוכבים,
אך לא בשמיים כי אם כפירות בין הענפים.
ידידו הקטן ליד גזעו ישב,
צחק צחוק גדול ולמשחקיו שב.

ומאז כאשר החמה שאת כל העצים מטפחת,
כל בוקר עולה לה וזורחת,
ארז הלילה ישן לו בנחת.
חולם בנעימים על הלילה הבא,
בחברת ידידו הצעיר בחסות הלבנה.