7.10.03

לא יודעת כבר מה נסגר איתי.
רגע אחד אנחנו מתקרבים ואני רק סובלת מכך, בוכה כל היום
ומחליטה להתרחק. אבל ברגע שאני מבקשת ממך להתרחק ואחרי שאני
מבינה שאותך זה לא ממש מעניין, ברגע שאני רואה אותך נפגע, אני
רק רוצה לעזור ולא אכפת באיזו צורה. ומחליטה שבעצם אני צריכה
להתקרב. ועכשיו מה יצא לי?! חזרנו למצב של ידידים שמתנהגים כמו
חברים, המצב בו היינו כל כך הרבה ימים, כל כך הרבה חודשים, רק
שהפעם זה שונה. הפעם זה רק כשאנחנו לבד, ביחד לבד.
ליד כולם אנחנו בקושי מדברים.
וגם אם כן זה במרחק של כמה צעדים.
אני מעדיפה להשאר ככה.
אבל אם זה נכון אז למה?
למה ראשי לא חדל מלחשוב עליך?
למה שפתי כה משתוקקות למגע שפתיך?
האם זאת האהבה ששוב נכנסה מתחת לדלת חדר ליבי?
לא יודעת... פשוט לא יודעת.
אם תשאלו אותי עכשיו אני אגיד כן אבל איך זה מסביר את כך
שהיום, כשסוף כל סוף היה לי את האומץ, לא נשקתי לך. למרות
ששפתותינו היו במרחק קטנטן, וחשבתי על כך יותר מפעם אחת, אך
משהו עצר בעדי ואינני יודעת מה. אולי זה פשוט הגורל.
פתחתי את עצמי בפנייך בפעם האחרונה, מחכה לתגובתך, חרדה
מתשובתך.
האם תבין את רגשותי, האם תשלים עם מחשבותי.
או שמה תתגונן, תראה לי הכל מעינייך הלא מבינות. אני לא
יודעת.
היום הבנתי שרק עליך אני חושבת.
שאם אני מדברת על אחרים זה כדי לגרום לך לקנא, לראות אם זה
משפיע עליך.
היום הבנתי שהכל בעצם תלוי רק בך.
שאם תחזור ותנשק אני אהיה שלך.
ואני מחכה...
מחכה רק לך.

שלך,
עדן.