"פסוקית נושא מתחילה במי ש..." אני שומעת את צעקות המורה ללשון
ברקע. אני מרגישה את העיניים שלי נעצמות לאט... אני נרדמת.
הכיסא שלי ממוקם בסוף הכיתה, אני חושבת עליו עכשיו, כבר מזמן
זה לא קרה לי. הפסקתי לחשוב עליו ביום שרבנו. זה כבר לא אותו
דבר מאז. אבל היום, דווקא היום שרציתי להגיד לו, להגיד לו שאני
אוהבת אותו הוא לא הגיע לבית ספר, אני מסתכלת על הכיסא הריק
שלו הוא תמיד אמר שיהיה בסדר, אני חושבת לעצמי רגע לפני שאני
נכנסת לחלום שלי ופתאום... צלצול.
אני הולכת בין עשרות התלמידים הפוקדים את המסדרון העמוס כמו
בסלו מושן, אני מגיעה למחששה יושבת עם הדיסקמן ומעשנת סיגרייה.
לרגע עולה לי תמונה שלו בראש... אני מתנערת... שוב צלצול,
השעות עוברות לי כמו שניות, שנייה עוברת ואני כבר בבית. הטלפון
מצלצל, אני עונה.
"הלו?"
מישהו בצד השני משתעל בעדינות ואומר בבכי:
"רותם?"
"מה?" אני עונה.
"תדליקי חדשות."
"למה?"
"פשוט תעשי את זה!"
"טוב..."
אני מדליקה באדישות ערוץ 2, אני רואה תמונות נוראיות, מכוניות,
אמבולנסים, משטרה ודם בכל מקום. אנשים מנסים לחלץ כמה נערים
מאוטו. אני מזהה את הכניסה לקניון... ואז... פתאום זה היכה בי.
הייתי בהלם. הוא נסע היום לקניון, עדי אמרה לי שהוא מבריז
ונוסע עם חבר שלו שקיבל אתמול רישון לקניון. נכנסתי ללחץ... על
הלחי מתחילה לנזול לי דמעה.
אני מרגישה את הגוף שלי משותק, מנותק, אני לא יכולה לזוז, אני
לא מצליחה לחשוב על כלום חוץ ממנו, אני מרגישה אשמה, אחראית על
התאונה שלו. פתאום דפיקה בדלת זאת עדי. היא נכנסת לחדר שלי
ואני רואה שהעיניים שלה אדומות ונפוחות מבכי.
"רותם?" היא אומרת חצי בוכה, אני לא עונה לה רק בוהה
בטלוויזיה, היא מתיישבת לידי מחבקת אותי חזק ובוכה. אני לא
בוכה. משום מה אני לא מצליחה. היא לוקחת את השלט מכבה את
הטלוויזיה.
"בואי!" אני מסתכלת עלייה במבט כזה שואמר: פאק! לאן?! והיא
אומרת: "פשוט בואי!" היא תופסת את היד שלי ומושכת אותי איתה.
אנחנו נכנסות לאוטו שלה ומתחילות לנסוע, אני מזהה את הדרך
לקפלן, "עצרי!" אני אומרת לה, היא עוצרת את האוטו, אני יוצאת
מהאוטו ומקיאה. עדי נבהלת, היא יוצאת ונעמדת לידי, "רותם את
בסדר?" לאחר כמה שניות אני מתרוממת ועכשיו אני בוכה. עכשיו אני
באמת בוכה, בלי שום בעייה, כמו ילדה קטנה, אני לא מצליחה
להרגע.
אנחנו נכנסות חזרה לאוטו עדי לוקחת בקבוק מים מהמושב האחורי
ונותנת לי לשתות. אני מוציאה סיגריה וגם זה בקושי מרגיע אותי,
אנחנו ממשיכות לנסוע ומגיעות לקפלן, יורדות מהאוטו ורצות לחדר
מיון.
מחלקת ילדים ונוער, חדר 6. זה מה שאומרים לנו בקבלה. עדי רצה
ומושכת אותי איתה, אנחנו נכנסות לחדר ורואות אותו.
עדי שוב מתחילה לבכות. ואני... אני בהלם, הוא שוכב שם חסר
הכרה, פצוע ומלא מכשירים מחוברים אליו.
המשפחה שלו מחכה בחוץ, אחת האחיות מבקשת מעדי שנצא מהחדר.
אנחנו יוצאות לחצר לעוד סיגרייה. אני עדיין בהלם ועדי עדיין
בוכה. לאחר כמה דקות של שקט היא שואלת אותי אם אני בסדר. אני
לא עונה, רק מהנהנת עם הראש בחיוב, אנחנו נכנסות חזרה לחדר
המיון ומתיישבות.
אני מסתכלת על המשפחה שלו. רואה את אחותו. זה לא מגיע לה, היא
רק בת 6. אני רואה את אמא שלו, דליה, איך אהבתי אותה, תמיד
שהייתי אצלו היא הייתה שואלת מה שלומי ומציעה לנו אוכל ושתייה.
ואבא שלו, אבא שלו נהרג שהוא היה קטן, בצבא, במילואים או משהו
כזה, הוא לא אהב לדבר על אבא שלו.
פתאום הדלת נפתחת ואח שלו נכנס. הוא לבוש במדים וכומתה אדומה
על הכתף. הוא מתקרב לאמא שלו ומרגיע אותה.
לאחר 45 דקות של המתנה הרופא יוצא. כולנו מתאספים מסביבו, הוא
אומר שהוא מקווה שהוא ייצא מזה ושהם מנסים לעשות כל שביכולתם.
המשפחה שלו מודה לי ולעדי שבאנו ואומרת לנו ללכת כי מאוחר
ושיודיעו לנו אם יש חדש.

אנחנו נוסעות הבייתה, אני נכנסת לחדר מדליקה את המערכת, שומעת
את הדיסק שאני כל כך אוהבת - פחד מוות של היהודים ונרדמת.
אני מתעוררת בבוקר, בוקר יום שבת לצלצול הפלאפון שלי, אני עונה
זאת אמא שלו, היא אומרת לי שהוא התעורר ושאני אבוא. אני מתקשרת
לעדי היא באה לאסוף אותי ושתינו נוסעות לבית חולים. אנחנו
נכנסות לחדר מיון, מחלקת ילדים ונוער חדר 6. הוא עדיין שוכב שם
אבל עכשיו העיניים שלו פתוחות והוא מחייך אליי חיוך עייף.
הדמעות כבר חונקות אותי.
"אל תדאגי... יהיה בסדר." הוא נאבק להגיד.
"אני דואגת לך." אני אומרת בקול חנוק מדמעות.
הוא מבקש מעדי ומהמשפחה שלו לצאת מהחדר ולהשאיר אותנו לבד.
אנחנו נשארים לבד בחדר.
"אני אוהבת אותך." אני אומרת לו ונותנת לדמעות להתפרץ.
"גם אני אוהב אותך... ורציתי להגיד לך את זה בדרך מיוחדת,
נסעתי לקניון כדי לקנות לך משהו מיוחד ולא תכננתי שככה זה
יהיה."
"אל תדבר." אני אומרת לו ומחבקת אותו בעדינות.
"יהיה בסדר..."