זה היה אחר צהריים סתווי. בנאלי לחלוטין. רוח קלה נושבת לה
בחוץ, עוברת בכל עלה ועלה, מרעידה אותו קלות, גורמת לרשרושים
במקומות שונים. השמש נעלמה לה אי שם מאחורי ענן אפרפר, ולאט
לאט ירדה בכבדות, כאילו רק מבקשת לצנוח על האדמה ולהיבלע
בתוכה. היה שקט בחוץ. הרחובות היו שוממים. מה יש לאנשים היום?
כולם הלכו לאירוע? כולם החליטו על עוצר? בכל אופן, אני יצאתי
לרחוב הקריר וטיילתי. הלכתי לאן שהרגליים הובילו אותי, נתתי
למחשבות לרוץ בראשי. עבר זמן מה. אני לא יודעת, אולי זה היה
שעה, אולי שעתיים, אולי אפילו יותר. לא שמתי לב.

חזרתי לדירתי הקרה שבכרמל. היה כבר חושך. השמש הלכה לה לישון
קצת אחרי שהתחלתי את הטיול. הנורית האדומה של המשיבון שלי
הבהבה.  לחצתי לשמוע את ההודעות ואז עברתי לחדר השני להחליף
בגדים.
"יש שתי הודעות חדשות".
האחת היתה מאחותי, השאירה לי שעה ומקום לפגוש אותה מחר
לצהריים. השנייה היתה ממספר שלא עשיתי בו שימוש שנים. היה מוכר
לי המספר, אבל לא הצלחתי לזהותו לחלוטין. ברגע שהקול הרך נשמע
מהצד השני, כבר לא היה מקום לטעויות. הוא דיבר בשקט, יחסית,
כאילו לא היה בטוח במה שרצה להגיד, או שפשוט העדיף להגיד את זה
כשהוא שומע את הקול שלי במקום "אני לא בבית, תשאירו הודעה". אז
הנה הוא, מדבר למשיבון, קצת מתבלבל, בכל זאת, שנים שלא דיברנו.
הוא ביקש שאחזיר לו צלצול לאותו מספר. וכך עשיתי. קבענו למחר
בערב לשבת על לאטה.

למחרת נפגשתי עם אחותי לצהריים באיזו מסעדה כאן, קרוב לבית.
"נטלי, את זוכרת את אוהד?"
היא הסתכלה עליי במין מבט משונה, ולאחר כמה שניות הנהנה בחיוב,
נזכרה.
"בכל אופן, הוא התקשר אליי אתמול".
עכשיו היא נראתה מופתעת. למען האמת, היא כמעט בלעה את העגבניה
מהסלט. הרגעתי אותה. הסברתי לה שניפגש בערב רק לכוס קפה (אבל
ברצינות, על מי אני עובדת? שתינו יודעות שזה לא יהיה רק זה,
מהסיבה הפשוטה שאנחנו מכירות כבר די טוב את אוהד). בכלל, היא
קבעה איתי לצהריים כדי לספר לי שהיא כנראה עוברת לת"א בעוד
פחות מחודש, יחד עם יותם (ארוסה), ופתאום אני מנחיתה עליה שאני
נפגשת עם אוהד לאחר שנים שלא דיברנו.

ערב...  משעמם לי...  אני מרגישה צורך עז ללכת לטייל. אז
הלכתי. כשחזרתי, אוהד בדיוק הגיע לאסוף אותי. טוב, נו. לא
החלפתי בגדים וכל זה, פשוט נכנסתי לרכב. נסענו לאיזו גלריה כאן
באיזור. לא רחוק. אבל מפליא שאף פעם לא ביקרתי בגלריה הזאת.
הרי עברתי כמעט בכל גלריה בעיר. טוב, נו, מפספסים. אוהד אמר לי
שזה המקום שלו. הייתי קצת מופתעת. הוא תמיד לא אהב את הציורים
שלו, הוא לא אהב את האיכות שלהם, ותמיד אמרתי לו שהוא צריך
לפתוח גלריה או משהו, כי חבל על הכישרון שלו. הוא לא רצה
לשמוע. ועכשיו, הנה אנחנו, עומדים בפני גלריה, הכל מעשי ידי
אוהד. אהבתי את מה שראיתי.

אחר כך עלינו אליו לדירה, ממש שתי דקות משם. הכל היה בדיוק כמו
שזכרתי. הקירות צבועים בכתום ובטורקיז, נותנים אווירה צועקת
ורגועה כאחד. לי זה אמר 'הרמוניה'. בחדר העבודה היו צבעים
ומכחולים מפוזרים בכל מקום. קופסאות צבע חדשות וישנות, פתוחות
וסגורות, הכל ביחד. הוא תמיד מוצא את דרכו. ככל שהיה מבולגן,
כך המחשבות שלו היו מאורגנות. הוא תמיד ידע מה הוא רוצה. אף
פעם לא היה משהו שעצר בעדו להשיג את מבוקשו.
"עדי", אוהד התחיל לדבר בזמן שהתיישב לידי ,"אמנם לא דיברנו
במשך כמה שנים, והיתה לכך סיבה מוצדקת. טסתי לניו-יורק ומשם
לקליפורניה, לחפש את עצמי. אחרי הטיול למזרח הרחוק, החלטתי
שאני צריך להיות עם שתי רגליים על הקרקע וראש על הכתפיים. זאת
הסיבה שעזבתי. לא יצא לנו לדבר הרבה לפני הנסיעה שלי, כי היית
בלימודים ואני הייתי צריך להסדיר כמה עניינים לפני שעזבתי את
הארץ. לא הסתבכתי עם החוק, פשוט נשארו קצוות לא סגורים שהיו
עלולים לגרום לסיבוכים".
אוהד היה חמישה חודשים במזרח הרחוק. הוא היה בהודו, סין,
תאילנד, ואפילו הגיע לניו-זילנד. נסע ל"טהר" את הראש לאחר צבא.
נעלם, לא שמעתי ממנו. עד שחזר. הביא איתו תמונות, לא מהעולם
הזה. הוא קנה לי ציור 'תמהוני' שכזה, באחד ה'פסטיבלים'. מיסגר,
הוסיף הקדשה וחתם עם שמו. זה תלוי בדירתי בכרמל. ואז הוא נסע
שוב. לארצות הברית. אולי שלוש שנים חלפו, אם לא יותר, מאז
שראיתי אותו לאחרונה. אני חייבת לציין כי הוא עדיין אותו אוהד
שהכרתי בתקופה ההיא.
"בכל אופן", הוא המשיך ,"באתי לארץ לא להרבה זמן, בקרוב אני
חוזר לניו-יורק. יש לי שם דירה ועבודה קבועה, בנוסף פתחתי
גלריה, כמו שתמיד רצית. חזרתי לארץ מסיבה אחת. לקחת אותך איתי
לשם. אני אבין לחלוטין אם תסרבי. אחרי הכל, אני מופיע כאן, רוח
מהעבר, ואני לא רוצה לקחת לך את חייך. אני לא מגביל אותך בזמן.
אני אמנם עוזב עוד שבועיים, אבל את לא חייבת להחליט עד אז. אני
משאיר לך כרטיס פתוח. אם תרצי, תשתמשי בו, ובואי לניו-יורק. אם
לא, אני מכבד את החלטתך. אבל מה שלא יהיה, הפעם אני מבטיח
לשמור על קשר, ולא לעזוב בלי ליידעך תחילה".

החורף הגיע. הרבה חפצים מפוזרים בדירה הקטנה (יחסית) שלי. יש
חפצים שאני לא זוכרת מאיפה יש לי אותם או אם הם שלי בכלל. יש
מזוודה פתוחה בחדר השינה, יש בה גם כמה חולצות, אבל היא לא
מאורגנת. אני חושבת שהמצב הזה נמשך כבר שבועיים. זהו (כרגע)
משך זמן ההתלבטות שלי. אני אוהבת את ניו-יורק, היא כ"כ יפה,
ולא איכפת לי שחורף עכשיו והאוויר שם קופא. אבל, תמיד יש אבל,
אני לא רוצה לעזוב את מה שאני קוראת לזה 'חיים' בשביל רוח
מהעבר. תמיד אהבתי את אוהד, הערכתי אותו גם כשאחרים זילזלו,
האמנתי בו כשאחרים לא, גם כשהוא לא האמין בעצמו. הוקרתי אותו
יותר מכל. הוא בניו-יורק, ואני פה.
הוא לא שווה את זה, לא בדרך הזאת.

הרבה זמן עבר מתחילת הסיפור עד שראיתי את הסוף שלו...
מוקדש ל-א' (לא אוהד!).