הוא יושב על החלון עכשיו.
הוא מרגיש מיותר, לקפוץ או לא לקפוץ?
בעצם זה יכול להיגמר בשניה אחת, אבל מצד שני זה יכול להימשך
שנים.
"זהו! כבר נמאס לי מהכל", הוא ממלמל תוך כדי בכי ,"אני כבר לא
יכול יותר..."
הדמעות מתחילות לנזול מעיניו לכיוון הסנטר, העיניים שלו כבר
אדומות וכואב לו הראש. הוא מרגיש שאין לו בשביל מה לחיות יותר.
"אז בשביל מה אני כאן לעזאזל?", הוא מסנן.
"הם לא מבינים", הוא אומר ומשתעל.
כמה שלא תזיק לו סיגריה עכשיו, הסיגריה הזאת שיכולה לעשות לו
כל כך טוב אבל גם כל כך רע.
"אסור, אסור לי!", הוא חושב לעצמו.
הוא משפשף את ראשו המגולח בתקווה שצמח מעט שיער, אבל לא...
כלום.
"עוד מעט הם יבואו לקחת אותך לטיפול", הוא שומע את אימו צועקת
מהמטבח.
הוא נזכר עכשיו בתגובה שלה כשהרופאים בישרו לה, ומשום מה הוא
לא מצליח להיזכר בתגובה של אביו. הוא הרי תמיד חשב שלו זה
בחיים לא יקרה אבל אז זה קרה, זה היכה בו כמו ברק -
"יש לך סרטן", המשפט שהוא בחיים לא ישכח...
הוא מביט עכשיו שוב למטה. הוא רואה את האנשים שהולכים ברחוב.
"אולי כשאני אהיה שם על הכביש... אז אולי כולם יבינו", הוא
חושב לעצמו.
הוא מדליק סיגרייה למרות שאסור לו ומשתעל, שיעול קשה כזה מהסוג
שאי אפשר להתעלם ממנו, וחוזר על השאלה:
לקפוץ או לא לקפוץ? |