כשגוון שרה לחיים ורודות הופכות אדומות,
זו אהבה לקול עמוק, רגיעה קצרה מתוקה
מתהפכת בלילה חורפי, מקשיבה לה,
לכאב שנובע מהמילים שכתבה ליל אמש,
בהתקף קצר של רחמים עצמיים.
היא מדברת אליי, והקול עולה יורד,
כמו חצוצרה מקולקלת עם קסם,
גיטרה בס מכאיבה כסכין.

וגוון אומרת, "אל תקחי את זה קשה",
כשאני שואלת מה עבר עליה
מבקשת שתספר לי מעשיות,
יודעת שהכל תמים, שקרים לבנים,
אבל גוון נעלמת.
זה השלג הזה שמקיף אותה,
מחדד את הטונים, מסלסל,
רק שירתה מפרקת לגורמים,
את כל אותם הרגעים,
בהם הדם מתקרש בפנים.
מסרב לחמם.

כשגוון שרה אני כאן
אני איתה, רק לידה מושכת
בשרוכים של העוצמה
רוצה לדעת עוד,
לראות איפה היא נגמרת
ומתי היא מופיעה מהתחלה.
כשגוון שרה המילים הופכות כבדות,
כמו סוסים במנוחתם אחרי דהירה,
היא מתנשמת.
רק השירה, היא אומרת, רק השירה מצילה.


מנצ'סטר, אנגליה. 2002. לגוון סיקל, חברה