"החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה. "(נתן יונתן)


"אתה יכול לשים את התיק מאחור." הוא אמר לחייל שהגיע למכונית
מתנשף ומזיע לאחר שרץ כמו משוגע מתחנת האוטובוס מרחק רב עד
למקום שבו נעצרה המכונית.

החייל הניח בעדינות את התיק במושב האחורי, נכנס למושב הקדמי,
שם את הנשק בין רגליו וכמעט שהפסיק לנשום. "תודה רבה." לחש,
מביט בחלל הקטן והחדש, שסגר עליו.
הנהג הסתכל בו בחצי מבט ונשף את עשן הסיגריה, שהייתה לחוצה
בין אצבעותיו, החוצה דרך החלון הפתוח.
לאן אתה רוצה?
לבקעה.
כן, מפה רק לבקעה. וחשב לעצמו איזו שאלה מטומטמת.
אני נוסע לעין גדי. תגיד לי מתי אתה רוצה לרדת.
אני לא יודע, החייל זז במושב לא מוצא תנוחה טובה.
פעם ראשונה שלך פה?
כן, אני צריך להגיע לבסיס ליד יריחו, מול נבו, משם כבר יגידו
לי לאן ללכת.
זה בסדר, הרגיע אותו הנהג, אני מכיר את המקום וזה בכיוון שלי.
אני מצטער שעצרתי רחוק מהתחנה  לא הייתי בטוח שאני רוצה לעצור.
אבל אתה יכול להרגיש בנוח, אני לא מתחרט. רוצה סיגריה? החייל
סרב.
המכונית החלה לתפוס תאוצה בירידה. הם ישבו שותקים, הנהג עסוק
בכביש ובסיגריה הנגמרת, והחייל נראה היה טרוד בכל מיני
עניינים. לבוש היה מדים חדשים ועל פי נשקו והרצועה, שהייתה
מחוברת אליו, אפשר היה להבחין שהוא טירון או קרוב לזה. למרות
השנים הרבות שבין שניהם, שאותו היה אפשר לראות במבט קרוב
ומעמיק, הרי שבמבט אקראי היו שניהם נראים כשני חברים שיצאו
לטיול במדבר.
הנוף החל להשתנות. הבתים והעצים, שהיו מפוזרים בקבוצות מפעם
לפעם, נעלמו, וההרים הקרחים והצהובים, אט אט השתלטו על הנשקף
מחלונות המכונית. בשמים הכחולים התפזרו עננים נמוכים וכהים
לכיוון מזרח, שם חיכתה להם השמש, להם וליושבי המכונית, כמו
הייתה זו תחרות. הכביש, שהתפתל, שחור ושבור, היה ריק ממכוניות,
וברדיו הפתוח, התחלפו השירים בקולות של תחנות מעורבבות רעשי
קליטה שהפכו לקולניים יותר והנהג, מזמזם לו שיר, לא טרח להחליף
את התחנה ולחפש משהו יותר קליט ונראה היה שהעדיף לשמוע כך את
השירים.  
כן, לא הייתי פה אף פעם." החייל אמר לאחר זמן מה. אתה מכיר את
הבקעה?"
"אני יותר ממכיר. מה יש לך לעשות שם?"
"אני חובש. שלחו אותי להחליף מישהו שצריך להשתחרר." החייל ניסה
להסביר ", יפה פה."
"כן, אני משוגע על הנוף הזה." אמר הנהג והסתכל לכיוון השמיים.
"אני מקווה שנתפוס איזה שיטפון בדרך, עכשיו יבש וצהוב אבל אם
ירד גשם, אז פה ואולי יותר למטה יתחיל לו שיטפון. תוך שניות
הכל מתמלא מים זורמים ברעש ובעוצמה מדהימה. משהו שחייבים
לראות", הגביר קולו והסתכל לכיוון החייל בהתלהבות "ואז, הם
נעלמים באותה מהירות שהם באו והשקט של המידבר חוזר כאילו לא
היה כלום."  

"אתה גר בעין גדי?" החייל הוציא חפיסת נובלס והדליק סיגריה
עקומה.
"לא, אני מתל אביב, לעין גדי אני נוסע לעבודה." הוא הסתכל
בבחור המעשן בעניין.
"אז מה, איך שם?" הוא ניסה להבין להיכן הוא נוסע, ובנימוס חשב
לעצמו שזו הזדמנות לדעת יותר ממה שסיפר לו השליש ביום שסיים את
הקורס, לפני שבוע .
"הבקעה מקום יפה, שקט ויפה" פלט לו השליש קצר הרוח, כתב משהו
על ההפניה וסילק אותו מהחדר.
"שם" נשמע מסתורי משהו," הנהג כיבה את הסיגריה בתוך המאפרה,
סגר את המאפרה ואת החלון, ופתח שוב את המאפרה, מביט בחייל
המעשן ", אני הייתי שם, ואתה רוצה לדעת איך שם?"
החייל הנהן בראשו כמו היה ילד קטן.

"סיפור ארוך... אני לא יודע מאיפוא נפלת לי... ברגע האחרון
עצרתי לך... ואני בדרך כלל לא עוצר לטרמפיסטים, פשוט אוהב
לנסוע לבד. זה מוזר. אתה, חייל, שנוסע לבקעה בפעם הראשונה,
והסיגריות שלך, נובלס, ואני מגיע בדיוק בזמן הנכון ולוקח
אותך."  
"עישנת נובלס?" החייל קטע אותו מפנה אליו את גופו מרים רגל על
רגל . הנהג הביט בו ועל רגליו וזה החזירן למקומן, נבוך.
הנהג חייך.
"גם, וגם הייתי באלישע, מניאק, " סינן בכעס כשלפתע מונית צהובה
עקפה אותם במהירות עצומה ובצפירות ארוכות כאילו הייתה רוטנת
משהו ונעלמה מעבר לעיקול  הכביש.
",כמו בתל אביב, גם במידבר הם חותכים אותך כאילו אתה אפס."
"אלישע?" החייל  נזכר במשהו, זה המקום, כנראה שזה המקום שאני
צריך להיות בו.
הנהג הסתכל בו. מוזר ממש מוזר.
"אתה מבין שאנחנו עוד לא בבקעה  אבל הנוף מתחיל לספר לנו
עליה." הוא כיבה את הרדיו, שלא קלט שום תחנה והשמיע צפצופים
חדים שהיו ניגוד חריף לנוף השקט והיפה שרץ בחוץ ושלף עוד
סיגריה, "סביבנו הרים וואדיות. אלישע ויריחו שצמודה אליה
נמצאות במקום שהוא די מישורי. מרחבים של אופק מהרי הקרנטל עד
הירדן, צפונה ודרומה למטה לתוך ים המלח. הצבע השולט הוא לבן,
לבן וצהוב. מסנוור כמו בשיר ההוא של פרוקול הארום. מכיר?" הנהג
שכח לרגע את מרחק השנים בין שניהם, וזמזם את הלחן אדיש לזיוף
שנשמע.
החייל הצטרף אליו מזמזם. שניהם לא ידעו את המילים.  

"יריחו היא נווה מידבר, "הוא המשיך לאחר זמן מה, "ונווה מידבר
הוא המקום הקרוב ביותר למשהו כמו גן עדן. המידבר מסביב, עם
הצהוב החום והלבן, ובפנים הירוק, בוסתנים צוננים מלאים תעלות
של מים חיים הזורמים באיטיות ולא נגמרים." כמו נזכר הוא שלח
ידו לאחורי המושב מבלי להסיט את מבטו מהכביש שלף בקבוק מים
והציע לחייל לשתות.  
"אם תרצה להרגיש קצת גן עדן," המשיך הנהג לוגם בשקיקה מהמים,
שלא היו קרים ", סע ליריחו מוקדם בבוקר, במיוחד באביב, ואפילו
בערב, ותריח את הריחות של הפריחות בבוסתנים. גן עדן, בן אדם ."
הוא הניח את הבקבוק במקומו, מנגב את פניו בשרוול החולצה,
כשהאפר של הסיגריה הבוערת נופל באיטיות על מכנסיו, ומתפזר על
המושב בין רגליו.  
"העיר, אחד המקומות היפים בעולם, נמצאת באזור פראי ויחד עם
ההרים שחובקים אותה ממערב יוצרים עולם קסום. אני מאוהב בה
מהיום שהגעתי אליה בפעם הראשונה כשהייתי בן שבע עשרה באיזה
בטיול . אחר כך גרתי ממש צמוד אל העיר מרחק מטרים ספורים ממנה,
במאחז אלישע. מוזר לך שאני אומר גרתי על שרות צבאי? "פניו של
החייל אמרו תמיהה, "מה לעשות אבל הרגשתי כמו בבית."
"היית? לפני כמה שנים?" סקרנותו של החייל הובילה אותו מרותק,
חייב לדעת את גילו של הנהג.

"הייתי חייל ועברו עשרים שנה. לפני שנה חזרתי למקום או יותר
נכון הוחזרתי. לעשות מילואים."

החייל, פניו כל העת אל הכביש וההרים שמימינו, פנה אליו, מחשב
את השנים. "חתיכת צרוף מיקרים."
"כן, אתה יכול להסתכל על זה ככה ולך תדע," הוא הרים פניו לשמים
", אולי זה בסך הכל קטע מתסריט שמישהו מביים, בכל מקרה, מאחז
אלישע, או כמו שאנו קראנו לו מאחז פרת, רובץ בצד הצפוני של
העיר, יותר נכון צפון מזרח. הכניסה אליו הייתה מהכביש שפנה
לכיוון ארמון הישאם, מקום עם פסיפס יפה, ארכיאולוגי, בית חורף
של איזה מלך. משם דרך כורכר, שבתחילתה הייתה חלקה כמו כביש
אספלט ולאחר מספר חודשים של שימוש של כלי רכב, בעיקר צבאיים,
הפכה לדרך מלאה מהמורות ואבנים מבצבצים הגורמים לנסיעה אל
המאחז להיות מסלול מיקסר לא נעים לקיבה נורמלית, שהובילה אותך,
במקביל לנחל פרת אל תוך המאחז. מתקן גבוה עם שני מיכלים גדולים
למים מציינים את הבסיס הזה ממרחק. פרת והנחל ,שבחורף של אלף
תשע מאות שמונים ושתים התמלא במים, צמודים זה לזה. המרחק בין
הגדר לערוץ הוא לא יותר ממטר או שנים והערוץ הוא עמוק וצבעוני.
במקומות מסוימים הוא מזכיר קניון ענק. קירות ישרים של רבדים
שונים.
באותם שנים העיר הייתה די רחוקה. כשהגעתי לפני שנה למקום
הבחנתי שהעיר התקרבה מאוד למאחז והיא סוגרת עליו מכל הכיוונים.
בעיקר חלקות תירס. גם בערוץ הנחל צצו חלקות אחדות."

המכונית חלפה על פני לוח אבן מלבני ונמוך שהמילים "גובה פני
הים" היו חקוקות-חצובות בו. זה הזכיר לו אנדרטת הזיכרון
לנופלים שהייתה מונחת בחצר בית הספר.  עכשיו תהיה רק ירידה אחת
גדולה. חשב לעצמו.

"היום, "הביט הנהג  בסימון, ועדיין, לאחר כל השנים, לא מבין
איך ידעו לחשב את גובה פני הים במקום כזה. ",הכניסה היא מכיוון
מזרח, מהצד ההפוך. הייתה תקופה שהכניסה הייתה מכיוון דרום .זו
הדרך הקצרה ביותר למאחז מתוך העיר. משם וקצת ימינה מהמערב היו
יורים עלינו כל ערב,"  מבטיהם נפגשו " ,כן כן, יורים, לא לפני
עשרים שנה ,עכשיו לפני שנה." הוא שמע את החייל נאנח.  
"כמו כל גרעין נחל גם אנו ניסינו להשאיר סימנים. כתבנו את שם
הגרעין בגדול על מכלי המים. ציירנו שמות של זמרים אהובים על
קירות הקרוונים, ומצאנו בנחל מיכל גדול ולבן של דלק שהיה כנראה
של איזה מטוס, שמנו אותו בשער ואחת הבנות כתבה עליו: "בקצה
השמים ובסוף המידבר יש מקום". בכניסה המזרחית, כשנכנסנו, בשנה
שעברה ראיתי את השלט הנוכחי: "שערי גן עדן נפתחים." אני לא
בטוח לגבי הנוסח המדויק. יותר מאוחר באותו ערב נזכרתי בשלט
הזה."
"הנוף, עם עצי הדקל הפזורים בקבוצות בכל מיני נקודות מסביב,
הזכיר לי את אפריקה. ופרת הייתה נקודה חדשה וזרה לשטח הפתוח.
אז ועוד יותר היום, היינו רק אורחים.
הזריחות ממזרח ויותר מכל השקיעות הנפלאות והקרובות ממערב. השמש
הייתה יורדת לתוך ההרים מעל העיר ובתוך דקות הצבעים היו משתנים
אל תוך החושך..."
"המקום השתנה מאוד מאז שהייתי בו ואתה בטח תפגוש בסיס לכל דבר
בלי שמץ של היאחזות,"הוא פנה לחייל ", חוץ מחדר האוכל והבונקר
שנשארו במקום, כל הקרוונים הוחלפו. הבונקר שנבנה בתקופתנו הפך
לעמדת תצפית הצופה לכיוון העיר. אז, הבנות היו משתזפות על הגג
שלו בעירום. היה נחמד. היום עומד שם מאג גדול  ומסביבו שקי
חול, כמו שצריך .הבונקר הוא בעצם מבנה עשוי מאבנים בצורת
פירמידה כשבבסיסו יש כניסה לשני חדרים קטנים המיועדים לתחמושת
ובעיקר לפינוי פצועים.

לפני שנה, בערב הראשון כשהגענו למקום לעשות שלושה שבועות של
מילואים, המ"פ שלי נפגע. באותו ערב האורות בבונקר לא דלקו. כמו
בכל ערב שהיו יריות. לעולם לא אשכח את הצעקות של החובשים
שטיפלו בפצוע, וביקשו שידליקו את האור. לקול רעש היריות
ושריקות הכדורים שעברו מעלינו, חזרנו על בקשתם למי שאמור לשמוע
: "תדליקו את האור בבונקר". צעקות שחוזרות אלי כל פעם מחדש. זה
המעט שיכולנו לעשות כדי לנסות להציל את מי שפצוע. לא ידענו שזה
המ"פ."
"שמישהו ידליק כבר את האור בבונקר המחורבן הזה!!!" צרחנו בכאב.
השינוי היה חד, חד מידי." הוא שתק ,השתעל קצרות ושתה שוב
מהמים. החייל לא זז.
"באותו בוקר כששמעתי שאנו הולכים לאלישע, פרת בשבילי, שמחתי
מאוד. כשהאלטרנטיבה היא שכם או חברון, יריחו נראית המקום השקט
ביותר בבלגן. מעבר לזה כמובן יש את הזיכרונות. לפעמים ברגעים
מסוימים כל מה שיש לך זה רק את הזיכרונות...", הוא בהה בכביש,
"ואתם נכנסתי אל תוך הערב הזה ואותם הערב הזה שינה לתמיד."
העננים החלו לכסות את השמים ממערב והשמש החלה להתקרב אליהם
המהירות.

"עכשיו," הרים פניו לכיוון השמים", נשען לאחור על קיר הקרוון
יורד לאט לאט לאדמה, ומדליק סיגריה,  ומכבה את הפלאפון. אישתי
לא צריכה עכשיו לדעת מה קורה."
"ממש מלחמה." החייל מנצל הפוגה ובקולו רעד, שמסגיר פחד.
"ממש סיוט." חזר אחריו הנהג "עברה שנה מאז אותו ערב. בבוקר הכל
היה שקט. הדקלים, אותה קבוצה במערב, שממנה ירו, הייתה שלווה
כמו תמיד. הפלאחים יצאו לשדות, עובדים את האדמה כאילו כלום לא
קרה, והרוח נשבה מהם אלינו. התמונה הזאת, כמו סרט מוויטנאם,
לפני התקפה או אחריה . הכל חוזר להיות כמו אתמול, במובן מסוים.
אני בעמדה מסתכל מערבה ודרומה, עושה רק מה שצריך, בודק את
הנשק, את המשקפת, ומחפש שירים לשיר. מחשבות על הבית והמ"פ
מעורבבות היו כמו סלט בתוך הראש."
"אריק לביא מלווה אותי מאז: "אפור, אפור הסלע במשלט, נוגים
נוגים הכוכבים עם ערב," שר הנהג ברגש כמו היה לבד במכונית,
מרגיש  זקן ליד החייל " ,לא מכיר?" פנה ימינה לחייל.
"את אריק לביא אני מכיר." מלמל החייל, כאילו התבייש בתשובתו.
קולו היה עצוב.  
"בהתחלה תפקדתי כרגיל. שומר, קופץ לעמדה כשיורים, מדבר, נותן
עצות, ואפילו צוחק ומצחיק לפעמים. אני לא יכול אחרת. בפנים
הייתי אחוז פחד. במיוחד כשהערב היה מתקרב. הבית היה כל הזמן
איתי, המשפחה, אימא ואבא, האחים. כל הזמן הפלאפון צלצל וכשהוא
לא צלצל פחדתי שהוא יצלצל. לאט לאט הפכתי למשהו אחר, מישהו שלא
הכרתי. הייתי חצי שם וחצי פה. לאחר מספר ימים כבר הייתי משותק,
עברתי לרזרבות שהיו לי וחיכיתי לסוף. הנוף האהוב, הנה זה שאתה
רואה עכשיו משמאל, היה העוגן היציב ביותר. הוואדי, השקיעות,
ההרים והעיר היפה שהפכה למאיימת כל כך."

הנוף נפתח מכל הכיוונים. מימין מאחורי מסך לבן היה אפשר לזהות
עקבות של ים המלח ומשמאל נפרשה העיר יריחו שוכבת צמודה לפני
השטח. במכונית שררה שתיקה והיא ירדה בקלילות אל תוך הבקעה.
"הנה הקזינו." הוא הצביע לעבר הבניין הגבוה היחידי שהיה בקו
האופק של העיר.
החייל ישב ללא תנועה עדיין שותק. הוא השתדל להביט בנהג מבלי
ליצור קשר עין.
"אני מקווה שאתה בסדר." הנהג הבחין בו.
"אני בסדר," החייל מיהר להשיב, "ואתה, עכשיו, מה אתך?"
"אני, עכשיו, מה איתי? עזוב, זה לא חשוב, העיקר שהגענו, תהנה
מהנוף." הוא הניף ידו בביטול  מצביע על המראה שהתפרש לנגד
עיניהם.
"והמ"פ?"
"מת. כמעט מיד. לא מסוק לא רופא ולא האור, שמישהו הדליק בסוף,
עזרו."
הם הגיעו לצומת והמכונית פנתה ימינה אל תוך תחנת הדלק.
"בוא נשתה קפה, אני גמור."
הוא עצר את המכונית לפני המזנון העזוב, אסף את המצית והסיגריות
סגר את החלון במהירות, ויצא, מחכה לחייל, שהסתבך עם רצועת הנשק
בין רגליו.
"יפה פה," החייל יצא לבסוף מהמכונית הרים את ראשו, הסתכל סביבו
והמשיך ללכת באיטיות בעקבות הנהג, שכבר צעד אל תוך המזנון.