היה היה (תמיד רציתי להתחיל ככה סיפור) אחו ירוק ומלבלב, שכולו
פרפרים וקיפודים שחיים יחדיו. כבר מאות בשנים, שהקיפודים היו
חיים יחד עם הפרפרים במעין הרמוניה...  עד שבני האדם היו באים
לאחו, אבל לא בגלל הקיפודים, אלא בגלל הפרפרים ויופיים! אז
בדרך היו מאכילים את הפרפרים ונותנים להם הרגשה אלוהית,
שהקיפודים לעולם לא קיבלו ולעולם לא יבינו...

כן כן...  ככה תמיד מתחיל סיפור שנאה.

יום אחד, אחד הקיפודים מת. הופצה שמועה בין הקיפודים, שהקיפוד
נהרג בגלל פרפר. כמה שהשמועה נשמעה מופרכת, היא הופצה בכל
האחו. כל הקיפודים הממורמרים מחוסר היחס של הפרפרים התעצבנו
קשות.

קיפוד אחד, לא אידיאליסט במיוחד, סתם קיפוד מפגר, שנולד עם קוץ
אחד מעל כל חבריו, החליט לקחת נוכחות בעיניין. שנל היה שמו,
עצבים היו תחביבו. אז הקיפוד העצבני, כל הזמן כשהיה הולך באחו
היה דוקר כל פרפר שנתקל בדרכו. הוא היה הורג כל כך הרבה
פרפרים, שהפרפרים שהיו רואים אותו בא, היו צועקים "שנל שנל",
ורצים לכל המקומות להתחבא.

שנל, שהיה קיפוד קצת אידיוט, וכשחבריו היו צוחקים עליו, הוא
אפילו הודה שהוא לא חכם במיוחד; התחיל לאט לאט להבין שהפרפרים
לא רוצים להידקר, והם לא בכוונה נתקעים בו בדרכו. אבל הוא היה
קיפוד עצבני, וחיפש רק מהומות.
היה מתהלך לו בין העשבים ומחפש לו פרפרים לדקור. שנל למד כי
המקום הכי מקובל לפרפרים להתחבא היו שיחי האחו, שהיו גבוהים
וקשים לחדירה בשביל קיפודים כמובן. אבל הוא היה קיפוד קטן,
עצבני וממורמר, ואידיוט מעט. הוא המשיך ללכת ראש בראש וכל פעם
מחדש נאבק עם השיחים רק כדי לדקור פרפרים אומללים.

ככה שנל התבגר ונהיה קיפוד בוגר, וקוציו, ככל דורבן, התחילו
לנשור; וככה לדקור פרפרים כבר הוא לא יכל. התעצבן האידיוט עוד
ועוד עד שמצא לעצמו סוד. היה מניח את קוציו בין השיחים, מלכודת
עכברים. מתהלך ברחבי האחו וצועק בקולי קולות:
"שנל שנל שנל שנל!"
כל הפרפרים כתרועת אזהרה ברחו למחבואיהם, רובם לשיחים, ישר
לתוך מלכודת המוות של הקיפוד העיקש...

כך מצא לו שיטה שנל, איך להרוג יותר ויותר פרפרים. למרות שהיה
דורבן קירח מקוצים וזקן יותר מכל אחד מהעצים, כך שאפילו 20
פרפרים היו מפילים אותו והורגים. אך למרות הכל אצו רצו כל
הפרפרים אל השיחים שוב ושוב.
שמח ועיקש מת לו קיפוד, בודד.