שם למעלה בין כרובים
יושב אבי,
רכון אצל מכתבתו,
טובל בקסת הדיו נוצתו,
וכבמשיכת קולמוס עדינה
הופך כתמי דיו
לשיר או סיפור מופלא,
ובין לבין,
הוא נפנה ממלאכתו,
כה סקרן לבחון את כתביי

יש וייתן מבטו שבע רצון
יזקוף קומתו ויחיך,
בראשו יהנהן כאומר לי, אכן,
יד ביד בסיפוק יחכך,
ויש וירצינו פניו, בלא אומר,
ועיניו הוא יפער בתמיהה,
יהדר קולמוסו, יערוך וינסח,
פסיקותיו יחרוץ בנקודה.

ואני אז ארגיש מין רטט מוזר
חולף באצבעותיי,
וכאילו מאליהן שוזרות הן
אות לאות, מילה למילה,
ורוח קל מרעיד בי  
את הדף,
עת צל אבי הנחבא    
חומק בחשאי מאצל חלוני,
כמשיכת קולמוס עדינה.