היו לך עיניים עם עומק.
מין צבע כחול-ירוק-טורקיז. משהו מדהים...
העיניים הכי יפות שראיתי.
יכולתי לשבת ולהסתכל עליהן שעות. רק לשבת ולהסתכל.
עיניים של ילד טוב, של מלאך.
והשילוב שלהן עם החיוך שלך.
חיוך של שמחה, של אושר.
כל כך שמחת להיות פה בארץ, עם חברים שלך. ואיתי.
ואז כשהיית מדבר...  והמילים כל כך יפות. כל כך אמרו לי הרבה.
והנשיקות. וואו, איזה נשיקות!
נשיקות של רגש, של אהבה.
והליטופים. כל כך עדינים. כן, היית בנאדם עדין. יחסית לחברים
שלך לפחות...
והחיבוק האחרון שקיבלתי ממך.
החיבוק הכי חם שמישהו אי פעם נתן לי.
הכל היה כל כך מושלם בך.

לפחות בהתחלה...

אבל לא באמת היית מלאך. בטח שלא ילד טוב.
והחיוך...  הוא סתם היה כי בטח היית שיכור באותו רגע.
והמילים...  הם באמת היו סתם. לא אמרו לך כלום. ידעת שככל
שהמילים יהיו יותר חזקות, אני אתן לך יותר. וצדקת...  אוף, אני
כזאת טיפשה.
הנשיקות היו בלי שום רגש. בדיוק אותן נשיקות שנישקת את ההיא
שבוע אחרי. שבוע.
ומבחוץ באמת היית עדין. לא נראה לי שאי פעם היית פוגע בי
פיזית.
אבל נפשית כל כך פגעת. כל כך.
אמרת לי שבחיים לא תפגע בי.
ושאם אי פעם מישהו יפגע בי אתה בא טיסה ראשונה לארץ ומפרק לו
את הצורה.
נו, אז איפה אתה, רועי?!

אבל החיבוק...
אותו אני לא אשכח.
אני יודעת שאתה כן, אבל אני לא.
החיבוק לא היה מזויף. אני יודעת שלא, אני מקווה שלא.

החיבוק הכי חם שמישהו אי פעם נתן לי.

אני מתגעגעת אליך, רועי. כל כך מתגעגעת.