אור השמש זרח מבין העננים. עצים החלו להשיר את עליהם ובישרו את
בואו של הסתיו. נימפות העצים, ההרים, הנחלים והיערות שלחו את
ברכתן אל גאיה (אלת האדמה), וכמעט ניתן היה לשמוע את שירתן
הנוגה והחרישית בין הרוח הקרירה.

אפולו (אל השמש, המוזיקה והרפואה) החליט שזה יום יפה לטייל
בחיק הטבע. הוא נפרד מאביו, זאוס (אבי האלים); מאימו, לטו
(טיטנית); ומאחותו, ארטמיס (אלת הציד) ויצא לדרך.

בעודו מטייל להנאתו ביער, הוא הבחין ביפהפייה מסתורית שטיילה
בין העצים. הוא התאהב בה מייד, כשחיצו של קופידון ננעץ עמוק
בליבו, והוא היה חייב להשיג אותה. לפני שהיא ברחה מטווח
ראייתו,
הוא שאל אותה אם הוא יוכל לדבר איתה לרגע קט. היא חייכה חיוך
רחב ונענתה בחיוב לבקשתו.

"מה שמה של גבירתי הנאווה?"
"אתנה (אלת המלחמה והחוכמה). ומה שמו של אדוני הנכבד?"
"אפולו. מה גבירתי עושה במקום זה, לבדה?"
"מטיילת. נהנית מחברתם של בעלי החיים. ואדוני, מה עושה כאן?"
"גם מטייל. לצערו, אין לו מישהי שתארח לו חברה. לגבירתי אין
מלווה?"
"לא. אין לה הרבה ידידים או מכרים."

בעוד הם משוחחים, התקדרו השמיים וסערה של גשם פרצה. אפולו הציע
לאתנה שהם יסורו לביתו אשר אינו רחוק מהיער. היא הסכימה, הודתה
לו על הצעתו הנדיבה ושניהם שמו פעמיהם אל מקום מבטחים.

הם הגיעו אל ביתו של אפולו, רטובים אך מרוצים. הם עלו היישר אל
חדרו של אפולו. כדי להתחמם, אפולו הדליק את האח, והאש חיממה את
רגליהם. אפולו הביט בעיניה המהפנטות של אתנה ונלכד בקסמיה
המכשפים. היתה דממה. אתנה התקרבה אליו והוא ידע מה יקרה הלאה.

שניהם התנשקו נשיקה סוערת ומלאת תשוקה. גלים של חום עברו בגופם
וכבר לא היה להם קר. הם עשו אהבה בלהיטות יוקדת עד שכל שריריהם
כאבו להם לאחר מכן. אפולו לא האמין שזה קורה לו.
היכול להיות שהוא סוף סוף התאהב? היכול להיות שזו האחת שתשנה
את עולמו?

אפולו לא ידע דבר על אתנה, ובכל זאת הוא חש אליה רגש כלשהו.
רגש עז מאוד, שלא ידע להגדירו. הוא הרגיש שהוא תלוי בה ובלעדיה
לא יהיה טעם לחייו. אך השאלה שנותרה בליבו ולא נתנה לו מנוח
היתה:
"האם זאת אהבה?"