ישבתי בקפה השכונתי ולגמתי הפוך. צהריים של טשטוש, מהסוג של
לחזור מבאר לפנות בוקר ולהירדם לארבע שעות טרופות. ישבנו שם
כמה חברים, לוגמים קפה בשתיקה, חלק בוהים בחלל, חלק מעלעלים
באיזה עיתון תל אביבי ריק מתוכן ממשי.
מבטי נפל על נועה.

כמה שעות לפני זה, היא אמרה לי שאני אישה קשה. שאני, אישה קשה.
המילים הדהדו לי בתוך הראש ובאמת לא ידעתי להחליט אם אני אוהבת
להיות כזו או לא. מה שידעתי בוודאות זה שכנראה שהיא צודקת.
הסתכלתי לצדדים ופתאום הרגשתי קצת לא טוב, כי פתאום חשבתי
לעצמי שכולם בטח רואים את זה.
אני הולכת ברחוב, עטופה בגאוותנות שלי, וכולם רואים את זה
וממלמלים לעצמם "זו אישה קשה", ואני יושבת בבאר ואלפי גברים
רואים אותי ואומרים לחבר לידם "כוסית...  אבל קשה", וחברים
חושבים עליי ואומרים בהשלמה "היא קשה אבל אנחנו אוהבים אותה
בכל זאת"; והוא בטח יושב לפעמים בסלון שלו וחושב לעצמו שאולי
היה כל כך כיף לבלות איתי קצת זמן איכות, אבל הבעיה היא שכל כך
קשה איתי לפעמים.
ופתאום שנאתי, ממש שנאתי להיות קשה.

אז במקום לשנוא את עצמי ניסיתי לחשוב איך הכול התחיל, ואז
שנאתי את עצמי אפילו יותר, כי זה כל כך פרוידאני ובנאלי לחפש
את המקורות ולהאשים את כל העולם והנסיבות כדי להסביר לעצמך איך
קמת בוקר אחד וגילית שאתה לא מושלם.
אז עזבתי את זה. לעזאזל, לא צריך לחפור אפילו קצת. אני יודעת
בדיוק איך הכול התחיל.  וכמו ילדה טובה ששרדה את דור האיקס
בשלום והתחברה מתוך השלמה צינית עם העידן החדש, הרוחני והמואר,
ניסיתי לחשוב מה עושים עכשיו וקבעתי תור אצל אסטרולוג, מתקשרת
ורופא סיני. ואז חשבתי לעצמי שאולי ניתוק מכולם ומהכול יכול
לפתור את זה. אולי בעצם איזה טיול קטן לחו"ל, או אולי טיול
גדול, אולי לחפש עבודה חדשה, או לעבור לעיר אחרת, אולי דווקא
שחיה ארוכה ומייזעת בבריכת חיי הלילה התל אביביים תביא את
האור. התנזרות? או אולי בעצם שיגוע מיני מטורף? להסתפר? לצבוע
לבלונד? להחליף קרם גוף? או אולי להתרפק על ההרגלים הישנים
והמוכרים?

ואז זה התחיל. דפיקות הלב המואצות האלה, מלוות בתנועות קצרות
ועצבניות. הכול מסביב נהיה תלוש ולא ברור, גם האנשים שלידי,
ואני מתחילה להלחם בדמעות שצפות ועולות בלי שום התחשבות, וכל
מה שאני מסוגלת בכלל להרגיש זה איך אני הולכת לאיבוד.

רצתי הביתה ונעמדתי מול מגדל המוסיקה שאני בניתי, עמדתי
והסתכלתי. זה היה קצת קשה, להסתכל, כי בשלב הזה כבר נתתי רשות
לדמעות לזרום חופשי. הידיים דילגו במהירות על מדפי ההיפ-הופ,
כי מי לעזאזל רוצה להקשיב להיפ-הופ לא מחייב כשהכול מסביב
מתפרק?
מבט מהיר למדפי הקלאסית. לא, זה לא זה, לא לעכשיו. מי רוצה
לעזאזל להרגע, מי רוצה לעזאזל להתחבר לצלילים האלוהיים
ולתחושות הנשגבות, כשאני כאן שוחה במיץ של החרא של החיים
המסריחים האלה?!
ג'אז? לא, מה פתאום, זה סתם מחרמן אותי השיט הזה.

ואז העיניים מתחילות להתרוצץ על מדפי הרוק. כן, כן, רוק, רוק
ישן וטוב, שאנשים אבודים כמוני ישבו וכתבו, ובכו, וכאבו,
והשתגעו לגמרי, עם הגיטרות, והפרקשנים, והבס, והמילים...
המילים, המילים הרכות והקשות, שנוגעות בי כל כך, נוגעות בי כל
כך לעומק.
החיבור הזה, הטוטאלי, לרגשותיו של אדם אחר, למחשבותיו הכמוסות
ביותר, שפרצו החוצה בבליל של לחישות וצרחות, שקפצו החוצה כמו
נמלים מבוהלות שדרכו להן על הקן המזוין שלהן, ערבוביה של
צלילים שמתחברים ביחד ליתד ארוך וחד שנכנס עמוק, עמוק לתוך הלב
שלי.
וידעתי בול מה אני צריכה לשמוע עכשיו.

שלפתי את הדיסק הנבחר, ומתוכו את השיר הנבחר. ישבתי לי על הפוף
למוד הקרבות שלי והדלקתי סיגריה, וצעקתי יחד איתו את המילים
המדהימות שרק אני והוא יודעים בדיוק מה התחושה שדחפה אותו
לכתוב אותן.
ופתאום ידעתי בדיוק מי אני, וגם אהבתי את מה שידעתי.
וכל שאר השטויות שאנחנו אוהבים לקרוא להן אישיות, כל שאר
השטויות...  צרחתי עליהן שיסתדרו בשלשות ואני כבר אטפל בהן,
כמו שרק אני יודעת.

ואז היא הציצה בזהירות, המחשבה הקטנה והתחמנית הזו. היא חיכתה
בדיוק לרגע הזה, הזונה הקטנה. התחילה להשתולל לי בתוך הראש
ולהעיר שם, עם כל הבלאגן שלה, עוד אלף מחשבות קטנות וטורדניות.

"את לא כזאת חזקה", הן אמרו לי ,"ואולי כדאי שכבר תודי בזה",
הן המשיכו ,"אולי הגיע הזמן לשינוי", הן לא ויתרו.
"תפתחי את הלב", הן שרו באלפי קולות ,"תפתחי את הלב..."
החוסן התפוצץ לרסיסים קטנים, הרמתי את ידיי בהכנעה ונתתי להן,
לדמעות האלו שכנראה ואין להן סוף, להגיח שוב ולהרטיב לי את
הפרצוף. סגרתי את המגבר ונתתי לשקט ללחוץ עליי מכל הכיוונים.

לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, בוכה. בסוף הרמתי את עצמי ואת
הדמעות שלי ואיחדתי אותן עם אחיותיהן המתוקות. ושם בתוך
האמבטיה שלי, הדרך נראתה ברורה מאי פעם.
פתאום ידעתי שאין, מתישהוא הכול בטוח יהיה בסדר.