היא חיה ונושמת
עוד יום,
עוד מציאות.
היא חיה את העבודה,
את הלחץ, העומס, הפניות האינסופיות.
היא חיה כל יום את העם,
העם שלה,
חסר הסבלנות,
החם, המחבק, האוהב,
הציני, המריר,
המתוק,
הסובל,
הסופג.

היא תוהה עד כמה צבעוני הוא,
היא אוהבת אותו.
גם את אותם חסרי תחכום
שמנסים לקבל את מה שלא ניתן לתת.
היא אוהבת אותם.

כבר לא יודעת איך להוציא את כל שבתוכה,
רוצה לפרוק, להיות נקייה ממחשבות, מתהיות
מבירוקרטיות ומתורים ארוכים.
ברגעים כאלה
היא חסרה את המוסיקה של אותה אחת
המוסיקה שלה,
העמוקה, הנוגעת,
היא היחידה שמצליחה להרגיע אותה.
היחידה שנכנסה לה עמוק בפנים.

לאותה מנגינה
יש טעם של קור,
מוסיקה של חורף היא שרה,
מוסיקה של תשוקות ותאוות אסורות,
של חלומות.
כל כך המון אצור בתוך המילים הללו
והיא יכולה לדמיין כרגע
את עצמה שזורה בתוך המילים
ועם מי הייתה רוצה להיות
והיכן...