|
ליבו לאט לאט נחנק
כולם חושבים סתם עוד ילד מפונק...
למה כל יום, איך זה יתכן
במקום להיות שמח יושב ומתבכיין
המראה כבר הולך ומתיישן
הו, האנגאובר מזדיין...
כמעט הספיק לשכוח מהו בית ספר
ביום הוא צוחק, בלילה החיוך אין לו זכר
רוצה לעבור לפחות עוד שנה אחת
אבל הוא לא יכול כי הוא סתם טמבל מעוות...
זה כאב שאי אפשר להסביר
זה מין כאב נפשי
זה כאב שלא תמיד אפשר להסתיר
זה כאב שלא נותן להיות חופשי.
הוא שונא להסתכל אל המחר
תחושות בלתי מוסברות גורמות לו להרגיש שזה כבר מאוחר
אין לו מה לעשות, זה גורלו בחר
כשימות, למי יהיה איכפת, סתם עוד בנאדם לא מוכר...
הוא מסתכל על אנשים מוכרים
תוהה, מי הם בכלל?
מסתכל ורואה בתוכם יצורים ממורמרים
הו רגש מקולל...
הוא היה כל כך טוב
אנשים אמרו "איך הוא התקלקל... הוא היה ילד פשוט למופת"
רק חבל שהילד הזה איננו עוד
הילד הזה
מת.. |
|
|
רק רציתי להודות
להיטלר על
השידוך המוצלח
שלו
אה..., וגם
לסבתא וסבא
שהסכימו,
למרות שהיו להם
הצעות אחרות
תודה לכולם.
ד"ר מישה רוזנר,
מודה ועובר
לירוחם, לפרויקט
דור שלישי
לניצולים, שכונת
וילות חדשה
ומרעננת, עכשיו
בגטו הקרוב
למקום קבורתכם |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.