חמש אחר הצהריים. אני ישובה בספריית בית הספר ומנסה להתרכז
בהררי החומר המונח לפניי אבל החום הכבד מקשה עליי ובספרייה
התקלקל המזגן. אני מנגבת את אגליי הזיעה הקטנים שמבצבצים על
מצחי ונאנחת בכבדות. הספרנית מסמנת לי שנותרו לי שלושים דקות
לעבוד ועל כן אני ממשיכה ואף מגבירה את הקצב. ואז הוא נכנס
ונעמד ליד הדלפק, הוא מנהל שיחה קולנית עם הספרנית , היא מצדה
מבקשת ממנו להנמיך קולו "אתה מפריע לתלמידה" היא אומרת. הוא
מסתובב לעברי ושולח לי חיוך. כעבור דקות מספר הוא ניגש לשולחני
ולוחש לי שאבוא לחדרו בחמש וחצי, אני מהנהנת והוא יוצא כשהוא
מנופף לספרנית לשלום. בשעה המיועדת אני אורזת חפציי ויוצאת
לכיון חדרו, על הדלת שלט "אלון ארנון, ס.מנהל." אני משתהה
במקצת ובוהה בשלט, נזכרת ביום שבו הגיע לבית ספרנו. בחור צעיר,
ספורטיבי וחתיך, אנחנו הבנות לא הבנו אף פעם למה בחר במקצוע
הזה ולא הלך לדגמן במילאנו או משהו. הוא פותח את הדלת ואני
עושה את עצמי כאילו רק הגעתי, זה עובד. הוא מזמין אותי להיכנס
ואני מתיישבת על כסא בחדרו, הוא מתיישב מולי. "מדוע התעכבת כאן
כל כך מאוחר"?
"עבודה בהיסטוריה" אני משיבה. הוא מחייך אלי ומחליק ידו בשערו
השחור. אני מסיתה שערותיי מפניי ופותחת כפתור בחולצה.
"אין סיכוי אני חושבת לעצמי"; הוא נשוי, אני בת 17, הוא בן
שלושים, הוא... הוא קם ממקומו, מחשבותיי נקטעות כשהוא נועל את
הדלת. הלב רוטט מהתרגשות. "את יפיפיה" הוא אומר לי ואני
מסמיקה. "את היצור הכי יפה בבית הספר" הוא מוסיף, "אם לא בכל
העיר." אני נבוכה ומתקשה להישיר מבטי. הוא מרים אותי ומושיב
אותי על השולחן. הוא מנשק אותי ואני מתמוססת מהנאה. מסרבת
להאמין שהפנטזיות שלי ושל וחברותיי בהן הוא, כמובן הכוכב הראשי
מתגשמות לי כרגע. הוא שואל אותי האם אני בתולה ואני משיבה
לשלילה. הוא פותח את חולצתי המכופתרת, ואת החזייה במיומנות
ששמורה רק למביני דבר, הוא מחליק את תחתוני בעזרת יד אחת בלבד,
מוריד את חולצתו ואת מכנסיו, הוא עומד בתחתונים, כאילו נלקח
מאיזו תצוגת אופנה, מוציא מאחת המגירות קונדום, מוריד תחתוניו
וחודר אליי. בהתחלה לאט, ואז הוא מגביר את הקצב, הוא אוחז
בשדיי ומלקק אותם, נושק לי, מלטף. סקס פרוע, הוא גומר ואני
גומרת בפעם השנייה, מביטה בו בהערצה, אנחנו נשארים עירומים,
גופו עוד עוטף אותי ורגלי כרוכות סביב צווארו, אנחנו מזיעים
אבל זה לא מפריע לנו. "מהיום הראשון שראיתי אותך רציתי את זה,
אני יודע שאת עוד ילדה, אני יודע שזה חמור ואסור בתכלית
האיסור,אני מצטער." אני מחייכת אליו ועיניי הירוקות סוקרות את
גופו המוצק "אתה לא הכרחת אותי, אני רציתי, אני עדיין רוצה."
"את יודעת שאני נשוי?" הוא שואל. "כן וזה לא מפריע לי אם לך זה
לא מפריע." אני משיבה.
וכנראה שזה לא הפריע לו כי דקה לאחר מכן הוא כבר היה בתוכי
שוב. מאז אותו יום חמסין היה זה הסוד שלנו, לחברות לא ספרתי כי
ידעתי שהן לא יאמינו, אלון נראה לכולם אדם כל כך הגון ושקול עד
כי גם אם הייתי שוקלת לספר למישהו זה לא היה עוזר לי במיוחד.
שנינו ידענו שמה שהוא עושה לא מוסרי, אני נהנתי מההרגשה של
"לעשות את המעשה האסור", אלון נהנה וודאי מלזיין נערה בשיא
פריחתה ואם נהיה מציאותיים אין הרבה גברים שלא היו קופצים על
המציאה. שנה אחר כך סיימתי תיכון והקשר נקטע מיד כשהתגייסתי
בהסכמת שנינו.
אני חיילת כבר שלושה חודשים עוד מעט וקיבלתי מספר ימי חופש, אז
החלטתי ללכת לבקר בתיכון. כשרגליי מאיימות להכשיל אותי צעדתי
לכיוון חדרו של אלון, פתחתי את הדלת, ונתרתי בפה פעור.
אלון זיין איזו שביעיסטית על השולחן. שניהם קפצו ממקומם כשראו
אותי,
ואני, רק סיננתי לעברו "לא בזבזת זמן אה"? ויצאתי.