עברתי חוויה מטהרת. זה היה פשוט.. וואו. בחיים שלי לא חוויתי
דבר כזה, ותאמינו לי היו לי חתיכת חיים. שלא יקרה לסבתא שלכם
אפילו רבע ממה שעבר עלי, אלא אם אתם כבר לחוצים עם הירושה
ושונאים אותה גם ככה.
זה היה אתמול וזה מרגיש כאילו זה עדיין. אחד הלילות היותר
טובים שלי, בהחלט. הכל התנהל כמו שצריך, כמו שכתוב בספרים, כל
כך נכון, כל כך טהור, כל כך כל כך. אני מקווה שההרגשה תימשך עד
אינסוף.
האמת שלא ידעתי כל כך מה לעשות, איך להתנהג, בכל זאת זה היה לי
קצת שונה, קצת תוסס מהרגיל. והרגיל הזה, אח הרגיל הזה, כל כך
רגיל שבא להקיא.
דוקר בי הפחד של להתקלח, להתנקות, אם בכלל אפשר להתנקות עוד
יותר מהנוכחי. כן קפה, לא קפה, סיגריה או לוותר, כל אובייקט
חיצוני נראה לי עכשיו כמגיפה.
בהתחלה היה לי ספק אבל אחר כך כשהבנתי שזה בסדר, שגם לי מגיע,
נרגעתי. זאת הייתה בהחלט חוויה, בהחלט חיובית. אין חרטות
ומקווה שגם לא תהיינה. אולי אפילו אנסה לסדר עוד מפגש שכזה.
טוב, נשברתי. חבילת הסיגריות על השולחן כל כך סגורה ומבריקה,
מחכה להתפרץ, אני רואה את זה. קורעת את שכבת הסינתטיות השקופה
באגרסיביות אכזרית ושולפת סיגריה. אח.
אני לא יודע אם עשיתי הכל כמו שצריך, אם עבר חלק. לי מרגיש
שכן, אבל איתה.. אני לא יודע, באמת שלא. אני מקווה שזה השאיר
גם לה משהו עם טעם של רענן.
אני כל כך קיצונית. אם כבר סיגריה אז למה לא קפה, ופרוסת לחם
שמצאתי לי פה איפשהוא בין כל הערמות בדירת הפשפשים המזורגגת
הזאת. השותפה שלי בכלל לא שותפה, חושבת שזה פאקינג מלון פה.
ווייק אפ ביץ' אנד סמל דה ברד, אם הייתה לו שכבת עובש נוספת
הוא היה יכול לשאוף להגיע לעובי האיפור שלך. זה מזכיר לי באמת
שצריך לטייח את הקיר השמאלי בשירותים.
היא הייתה ממש נחמדה, פשוטה כזאת, בלי פוזות והתחכמויות.
תלתלים כהים, עור מושלם. אני משער שבת 23 אם לא פחות. חוץ
מהחיוך העצוב היא הייתה פשוט נהדרת. בעצם גם איתו.
טראח, טריקה של דלת. השותפה שלי חזרה. "יש משהו לאכול?",
פתחה את המקרר הריק ונשענה על דלתו. אחרי מבט חטוף ואכזבה
צפויה, סגרה את המקרר והסתובבה אלי. "למה את עצובה?", שאלה.
כלבה. "אני לא עצובה", עניתי. "שיהיה, יש לך משהו עצוב בעיניים
כל הזמן, בטח אומרים לך את זה מלא", אמרה ויצאה מהמטבח לסלון,
פתחה טלויזיה. יש לי מבט עצוב?
איך אני רעב, כמעט כמו העיניים שלה. חומות כהות-כהות, שקדיות,
עם קו שחור חזק בעפעף העליון. מבט רעב, צמא כל כך למגע, לאכפת.
סביר להניח שזה ככה אצל כולן, כל נערות הליווי, אבל בה.. היה
משהו שונה, רעב עוד יותר. הפורטוגזיות האלה, מטריפות אותי
הכי.
היא כל כך יפה השותפה שלי, שתזדיין. קוראים לה הלן, אנגלייה.
יש לה מבטא איום שזה פשוט ממכר, וצבעים בהירים בהירים. חוץ
מהשיער, שחור כמו מכרה פחם. אהבלה זאתי, בלונדה ומחליטה לצבוע.
הלוואי שהייתי כמוה, כלבה.
אני לא אגיד שלא היו דברים מוזרים או כאלו שלא הכי ציפיתי להם,
אבל כן, היו. אחרי כל הבלאגן, נעצרה הזרימה. הכל דמם, השקט שתק
בקפיאה. שנינו חשנו שלשנינו לא נוח, ואז היא פשוט קמה והתיישבה
ליד הפסנתר השחור הגבוה, שעצם היותו בדירה המעופשת ההיא כבר
הדהים אותי לכשעצמו, וניגנה. עצמה עיניים וניגנה, וניגנה, כל
כך הרמוני עד שנראה כי הפסנתר נבנה במיוחד בשבילה והיא היחידה
שיכולה לנגן בו, לשכר בו.
אמא התקשרה קודם. לא אמרתי לה כלום. רק תודה על שיעורי
הפסנתר.
הרגשה משונה יש לי עכשיו. נורא ריק אבל נורא מלא, מבפנים.
הגיוני שאם ככה, אני אתפשר על איזון בין השניים, אבל לא, פשוט
אינסוף של ריק ונצח של מלא, והם ביחד ככה, עושים לי להרגיש
מסופק. אירוניה, זה דבר כל כך אנושי.
לא יוצאת לי מהראש המחשבה שמה שעשיתי אתמול היה כל כך לא
מקצועי. זה הרי לא בגדר התפקיד שלי, לא מתאים לי אחרי זה
השמצות בצהובונים, ממש אין לי זין לזה כרגע. במיוחד כשאני
מכווצת, יושבת על השחור-לבן של הבלטות הקרות במטבח ליד הקיר,
וחפיסת הגלולות זרוקה לידי על הרצפה, עם כדור אחד יותר ממה
שצריך להיות בה.
אני מתחיל לקלוט עד כמה העניין הזה אלוהי באנושיות שלו.
אנושי באלוהיות שלו.
|