7.10.03
יום אחרי יום כיפור.
יושבת בחדר שלי.
תיקון, בחדר הצבוע והמשופץ שלי.. שעדיין זקוק לכמה דברים.
(הגעתי למסקנה שמראה זה דבר חשוב בחדר שינה..)
כותבת על מחשב "חדש", אישי כזה. המחשב הישן של אבא.
משום מה, אני מרגישה כמו קארי מ"סקס בעיר הגדולה"..
דפוקה שכמותי.
מהרהרת לי על יום כיפור.
ועל איך, שגם השנה, שנה שניה ברציפות, הקשבתי לחברים שלי.
מסתבכים עם אותן אהבות סודיות. תולים בי את תקוותם.
(לא שאני מושיעה גדולה, שתמיד יש לה תשובה ופיתרון)

לא שזה מפריע לי.
אני אוהבת אותם.
אני אוהבת להקשיב, במיוחד לחברים קרובים.
לעזור.
להעלות להם קצת את מצב הרוח.
ואולי לתכנן איזה תוכנית להשגת מושא אהבתם.

יום כיפור הוא יום של חרטות וסליחות.
לא הצטערו לפניי, אז לא היה לי למי לסלוח.
לא התחרטו על דברים שעשו, אז לא היה לי את מי לנחם ולעודד.
הם כמוני.
מתחרטים על דברים שלא עשו ולא אמרו.
הם מוציאים הכל מהבטן.
שופכים אותה אליי.

ואני.
כמו תמיד.
(ללא ידיעתם),
עוצרת את נשימתי.
מכניסה את בטני.
ומקבלת את בטנם וליבם,
ביידים פתוחות,
ובלב בוכה בחרש.

מה לא עושים למען האהבה.