"תשכבי במיטה,ותתכסי בשמיכת הפוך החמימה שלך... תשכבי ואל
תחשבי על כלום, אל תקשיבי לכלום, שום דבר לא סובב אותך. רק את
והמיטה.
תרגישי שהמיטה גדולה גדולה ואת יכולה להתגלגל עליה ככל
רצונך... כל עולמך הוא מיטה אחת גדולה. היא רכה ואת שוקעת, את
שוקעת בה כאילו היא משטח צמר גפן ענקי ואת, את עוד כדור צמר
גפן קטן ששוכב על ערמות הצמר גפן שמהוות משטח גדול-גדול.
את עוצמת עיניים, העפעפיים שלך כבדים והם סוגרים על
העיניים...
את שוקעת עמוק עמוק... ואין כלום... רק את... ואת את נהפכת
לאחת ביחד עם ערמות הצמר גפן הרכות... אינך מרגישה כלום... רק
את הרכות שבך... ואת החושך שסובב..."

זה היה הקול של גילי,התרפיסט שלי. לא יכלתי להירדם והוא נתן לי
קלטות של הרפייה פסיכולוגית שאולי יעזרו לי. קול עמוק ומרגיע
היה לו לגילי.
שנים שלא יכלתי לישון על מיטה... לא על המיטה בחדר ולא על
המיטה של אחי ואפילו לא לא המיטה של הוריי שהייתה גדולה ונוחה.
גם לא על ספות. פשוט לא הצלחתי להירדם...
רק על הרצפה .הרצפה הקרה והנעימה, אפילו בלי שמיכה. על הרצפה
בקיץ בלי שמיכה, קר ונעים. על הרצפה בחורף, בלי שמיכה, קור
חודר, קור נעים.
לא, הקלטת לא עזרה לי. לא נרדמתי על המיטה, הקלטת נגמרה ואני
שכבתי על הרצפה.
חורף, קור חודר, קור נעים, צמרמורות ודמות גדולה, גדולה גדולה
ושחורה שחורה ואני, אני שוכבת על הרצפה, מרותקת לה, לא מרגישה,
לא שומעת, רק מקשיבה, מקשיבה לקול הכי יפה, הכי טהור -הדממה.