פתח דבר-
היא אמרה שהיא תבוא, מתישהו בסביבות עכשיו.
כבר שעתיים אני יושב פה לבד, שומע שירים של ג'ון לנון שכבר
חרשתי בתקופה שלפני הזמן הזה שעשיתי את עצמי מעריץ של פינק
פלויד.
ואני עדיין מחכה, שעה שלמה אני תוהה מה אני אגיד לה כשהיא
תגיע, יפה, סמוקה, מריחה כמו גן ורדים. אף פעם לא הצלחתי לעמוד
בפניה, גם כשכעסתי, גם כשהיתה לי סיבה לכעוס.
עכשיו הוא מכבה את הרדיו. אני מסתכל על השעון, הזמן כבר לא
חיוני.
אני קם והולך.
ענברי לא הייתה בחורה מפרגנת, היא לא שמחה כשעברתי לגור איתה
בדירה. לא, היא לא פירגנה לי כשקיבלתי את המילגה הארורה הזו
ללימודי מוסיקה בבוסטון.
וכן, אהבתי אותה אהבת מוות, היא הייתה מהות חיי.
אני לא אתחיל לפרט למה נפרדנו ולמה היא כעסה עליי, זה לא משנה
עכשיו, מה שמשנה זה מה קרה לפניי, כמה חודשים קודם לכן.
אני שומע נקישה בדלת.
"טק טק" עצבני, לא הנקישה הרגילה שלה, בדרך כלל היא משקיעה קצת
יותר, נוקשת איזו מנגינה חגיגית כדי שאני אזהה שהיא נכנסת.
עכשיו היא מגבירה את קצב הנקישה, חושבת שאולי אני אחשוב שזה
עוד אחד מ-"מקרי החירום" שלה, היא חושבת אותי לטיפש, היא תמיד
חשבה, והיא צודקת. אני נופל לרגליה בכל פעם.
כן, היא כזאת, אחת מהבחורות האלו שאף פעם לא נמאס לך מהן, כמה
שהן לא מסוגלות לנהל קשר בריא, ככה אתה מתאהב בהן יותר.
מרפי אמר על זה משהו פעם. הוא גם אמר שבדיוק כשאתה מבצע עקיפה
בנתיב השמאלי באוטוסטראדה, הוא הופך להיות פקוק יותר. ככה גם
החיים שלי, פקוקים מימין ומשמאל, רק בלי מכוניות.
את ענברי הכרתי ביום אפור אחד, סתם יום. היא עבדה בחנות
תקליטים יד שנייה בקינג-ג'ורג'. ואני, אני האמנתי בנשמה, לא
כזאת שקונים בשוק, כזו שמתאהבים בה, כמו שאני התאהבתי בענברי,
ממש ברגע שראיתי אותה. לפניי זה בכלל לא האמנתי באהבה ממבט
ראשון, למען האמת בכלל לא האמנתי באהבה, לא ידעתי שהיא שוכנת
שני רחובות ממני.
אני יושב לבד, פותח גולדסטאר שזמנה עבר כבר מימי המכבים, אבל
לא אכפת לי מכלום.
כשאתה לבד אז אתה לבד, ואין דרך אחרת לתאר את זה מלבד העובדה
שאתה פשוט לבד.
אז אני לבד.
לא שקלתי פעמיים.
זה לא אני, בד"כ הייתי מדלג קדימה וממלמל לעצמי "נו מילא" נסוג
כזה, אבל בכל זאת נכנסתי.
מסביבי היו כמה אנשים שעשו את עצמם מבינים גדולים, איזה בריטי
צנום שהביע עניין גדול בג'אז ומוסיקת עולם, ודיבר במבטא כבד,
שאל: "כבר הגייעה החדש שייל קית' ג'ארט"?
כבר בפגישה הראשונה שלנו התנשקנו, לא נשיקה כזו שרואים בסרטים,
סתם נשיקה. אחריי זה הסעתי אותה הביתה.
עכשיו היא מצלצלת, לא נמאס לה אף פעם, ככה אני זוכר אותה, היא
לא תפסיק עד שתקבל מה שהיא רוצה. אני יודע מה היא רוצה.
"טטטטרררר, טטטטרררר", הטלפון מצלצל בעצבנות, כאילו משקף את
הרגש של הצד השני שאוחז בשפורפרת.
"הלו", אני עונה.
"היי"... חלש ועצוב מהעבר השני, "אתה כועס"?
שתיקה. אם יש משהו שאני שונא, זה שתיקות.
"זה בסדר אם אתה לא רוצה לדבר, אני מבינה אותך, אתה... אתה
שומע אותי?" צליל ענוג של בכי מתיימר.
אני עדיין שותק.
"אם... אם" היא מגמגמת.
"אם רק נוכל להיפגש", "בבקשה" היא בוכה.
"בסדר", אני חותך את השתיקה מהעבר השני של השפורפרת.
"תפגוש אותי עוד שעה", "בקפה סאל" היא מוסיפה באדישות.
אני מנתק.
אני פותח את הדלת, המלצר מבחין בי.
"יחיד"? הוא שואל בעצבנות.
"זוג" אני עונה בתקיפות.
מוסיקה של גלי צה"ל ברקע, הוא מוליך אותי לשולחן.
אני מתיישב, הוא מגיש לי תפריט, זה לא חשוב, כי אני כבר יודע
מה אני רוצה להזמין, ותרופה ללב שבור אין לו, לשמוק הזה.
סיום-
היא אמרה שהיא תבוא, מתישהו בסביבות עכשיו.
כבר שעתיים אני יושב פה לבד, שומע שירים של ג'ון לנון שכבר
חרשתי בתקופה שלפני הזמן הזה שעשיתי את עצמי מעריץ של פינק
פלויד.
ואני עדיין מחכה, שעה שלמה אני תוהה מה אני אגיד לה כשהיא
תגיע, יפה, סמוקה, מריחה כמו גן ורדים. אף פעם לא הצלחתי לעמוד
בפניה, גם כשכעסתי, גם כשהיתה לי סיבה לכעוס.
עכשיו הוא מכבה את הרדיו. אני מסתכל על השעון, הזמן כבר לא
חיוני.
אני קם והולך.
ענברי הייתה אהבת חיי, אהבה שלא מוצתה.
לפעמים אני נזכר בה, נזכר ומחייך לי חיוך סתמי.
| 