העולם מסתובב כמו קרוסלה מהירה במיוחד. בחילה וסחרחורת,
סחרחורת ובחילה. הכל מסתובב, לאט, לאט, לאט...  ומשנה כיוון
באמצע הסיבוב. הקיבה מתהפכת.
נדנוד לעבר הכיור. הכיור במטבח, מרחק שנות אור. שבועות של
נדידה. מים. קרים. הצליל של המים הזורמים אל הכוס נשמע רם
בצורה מפחידה. מפל מים שוצפים מהברז אל הכוס. מים קרים. קרים
מאוד.
מגירה. למה פתחת אותה? הרגל. אבל זו לא המגירה הנכונה. רק
סכו"ם. אין בזה טעם כרגע.

מנסה להביא את הכוס אל הפה. נשפך. על הסנטר, על החולצה, על
הרצפה. מעט מים מצליחים לפלס דרכם אל הפה, מרווים את הצימאון
ומסלקים מעט מן היובש הנוראי. סחרחורת.
מתיישבת על הרצפה. לא משנה שרטוב. ידיות המגרות מסתובבות
מסביב, במחול שדים איטי ומטורף.
כל הדקות האחרונות חוזרות על עצמן. סחרחורת. בחילה. סיבוב איטי
מסביב לפופיק של עצמך, ושום דבר לא ברור כמו שהוא אמור להיות.
העולם דרך מראות מעוותות עשויות פלסטלינה, כמו בקרקס. הכל נראה
משונה. מחשבות צפות ועולות. דברים שלא חשבת עליהם מעולם, דברים
שמעולם לא חשבת שתאמרי. שתחשבי. שתרגישי.
בחילה. סחרחורת. קרוסלה איטית, רצחנית.
מושיטה יד לשיש, כדי לעמוד. לא אכפת יותר משום דבר, מאף אחד.
רק לישון עכשיו. וכשתגיע היקיצה, להקיא. עוד, ועוד, ואחר כך
עוד קצת.

אז מה אם אמרת שזו הפעם האחרונה?