לפעמים כבר נמאס, הכל לעוס.
מגיעים לשלב שכבר אין מחנק, אין התרגשות, אין כלום. בטח שלא
אהבה.
בהתחלה, נורא חשבתי שהערכת אותי, שהרגשת משהו אליי, שאתה לא
סתם אומר לי מילים. שאכפת לך.
אח"כ, כבר די נוכחתי לדעת שרק משהו אחד נורא מעניין בי. וזה
אפילו לא החזה הגדול שלי, בעצם -אולי גם הוא יכול להוות סיבה
קטנה לסיבה הגדולה. ואני לתומי עוד חשבתי שיש בי משהו מיוחד,
שיש בך משהו מיוחד, שהשילוב ביננו מושלם. אבל לא. כנראה שכל
אדם חייב לטעות כי רק ככה לומדים. הבעיה אצלי שאני טועה יותר
מידיי.

ובכל החיפושים אחר אותו אושר מופרך ודמיוני חיפשתי מילה שתתן
לי הרגשה. חיפשתי אהבה. כל כך חשבתי שאיתך אוכל להגשים אותה,
על כל צורותיה, מתישהו. רק שאתה רצית אותה גם, על הצורה הלא
בדיוק רגשית שלה, וכמה שיותר מוקדם. חבל.
מצטערת, קשה לי,אבל זה לא יכול להמשך יותר.

השתיקה שלך צורמת.

ואני הולכת. הביתה. ומחר יתחיל עוד יום, אופטימי כנראה, אך
מהול בעצב מתוק, ממך. כי בכל זאת היה משהו מתוק בכל הסיפור
הזה.

אבל כנראה שזה לא היה צריך לקרות ביננו, וגם לא יקרה אי פעם.
חיים מאושרים - כי אושר זה הדבר הכי חשוב שיש.


27.9.2002 כן,שנה חלפה לה מאז...