שבע בערב, השמש מתחילה לשקוע בתוך הים. אני רק עכשיו מגיע
הביתה מעוד יום עבודה משמים, מחליף חולצה, מוריד נעליים והולך
לצומת. איפה שהזונות עובדות, איפה שבכל יום אפשר למצוא מישהו
אחר משוטט שם שיכור אחרי שהוא הטביע את כל צרותיו בבקבוק וודקה
זול שעולה עשרה שקלים.
שם אני עומד, מטייל בין המכוניות, כמו שוטר בלי מדים, כמו מלך
בלי כתר. מטייל עם כוס פלסטיק לבנה ומנער אותה כדי לשמוע
ולהשמיע את צליל המטבעות בתוכה. ככה כל ערב, מכור לשקלים, אוסף
שקלים מנהגים. לא שטרות, רק מטבעות של שקל. כזה מין בחור אני,
מכור לצבע הכסף של המטבעות.
הכל התחיל לפני שנה בערך, כשפיטרו אותי מהעבודה הקודמת שלי. כל
יום לקום בשבע בבוקר, להחתים כרטיס במפעל, להנהן שלום לאנשים
שאני בכלל לא מכיר את השמות שלהם, להתיישב על אותו כיסא, ללחוץ
על כמה כפתורים כדי לגרום לעוד אנשים שאני לא מכיר להיות
מרוצים ולגרום לבוס שלי לא לפטר אותי.
"ככה החיים...", הייתי מגלגל לעצמי בראש כדי לתרץ את היכולת
המדהימה שלי להמשיך לתפקד תחת העבודה הלא מלחיצה הזאת.
אחרי יום ממש לא מוצלח שבו בסך הכל נלחצו כמה כפתורים לא
נכונים שגרמו לאנשים מסוימים (ששוב, אין לי אפילו מושג מי הם
חוץ מאשר כמה אותיות על המסך שלי) להשתולל, מצאתי את עצמי חוזר
מוקדם הביתה כשאני יודע שמחר אני כבר לא צריך לחזור לשם.
פוטרתי, או כמו שאנשים עם אגו אוהבים לומר - "התפוטרתי". המרדף
שלי אחרי הכסף נגמר והתחיל באותו היום.
חזרתי הביתה, הורדתי את בגדי העבודה המחניקים, לבשתי את הבגדים
הכי נוחים שהיו לי, שכוללים גופיה חומה רפויה עם כתם של קטשופ
מעל הפטמה השמאלית ומכנס שלושת-רבעי שחורים ודהויים, ויצאתי
לשיטוט מחשבות. תמיד הסכמתי עם עצמי שאין כמו שיטוט הזוי בלי
מטרה ברחבי רחובות העיר כדי לנקות את הראש וכדי להכניס בו
דברים חדשים.
לא לקח הרבה זמן עד שהגעתי לצומת הרוסים, ככה לפחות אני אהבתי
להתייחס לצומת הזאת בגלל כל הרוסים לכאורה שתמיד היו מציקים לי
בדרך הביתה כשהם מנסים למכור לי פרחים, ספרי תורה, דגלי ישראל
ומה לא.
אני לא זוכר בדיוק מה קרה בחמשת הדקות הבאות, או שהדחקתי את
זה, אבל מה שכן קרה הוא שמצאתי את עצמי עומד עם כוס פלסטיק
לבנה של קפה בקצה הצומת ליד הרמזור, עם היד מושטת קדימה כאילו
אני מנסה לעצור טרמפ אבל במקום אגודל מושט למעלה הייתה מונחת
בידי כוס פלסטיק. לא חלפו שלושים שניות ומכונית סובארו כסופה
עצרה לידי, החלון נפתח ואישה מכוערת בסביבות גיל הארבעים
הוציאה את היד וזרקה לי מטבע כסוף קטן לתוך הכוס, תוך כדי שהיא
מחייכת את החיוך הכי-מתוק-אך-עדיין-מזעזע שהיא יכלה לעשות
באותו רגע ובכל המשך חייה, ונסעה לדרכה. התבוננתי ובתחתית הכוס
שכב לו שקל בודד שחייך אלי חיוך שמח קטן על כך שאספתי אותו
לחיקי, יושב לו שם לבד מכורבל בתחתית הכוס כשהוא מאושר על כך
שנמלט מזרועות האישה המפחידה ועבר אל תוך מקומו החדש אצלי.
מאותו רגע פשוט וחשוב בחיי עברו כשבעה חודשים. מצאתי עבודה
חדשה ומשמימה עם כפתורים חדשים ללחוץ עליהם, הכרתי מישהי אבל
אחרי ארבעה וחצי חודשים החלטנו שזה לא מתאים ונפרדנו, קניתי לי
שני דגי זהב וקראתי להם סושי וסושימו, ואפילו ניקיתי את האוטו
שלי סוף סוף בשבוע שעבר; ועדיין אני מסתובב כל ערב בצומת
הרוסים. כל ערב מתייצב עם כוס חדשה ומצוחצחת לכל אותם השקלים
הפגועים והמסכנים שאוכל לאסוף ולהעניק להם בית חדש והזדמנות
נוספת לשימוש טוב יותר. |
