[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ענת אבישר
/
פירור

"זה קרה בסתיו של השנה שעברה
הוא יורד כמו מכה אפורה על העיר
אני זוכר שהיא אמרה, אני זוכר
איך הכל התפורר
אולי את זוכרת מה את אומרת
מה את אומרת עכשיו."
(מוניקה סקס, "מכה אפורה")





דמותך שוב התפוררה למולי. לא שד מחוייך, לא נסיך אפל מבט, רק
אבק ריחף מטה.
ניסיתי להיאחז עוד בקצה השינה, מתעטפת בה, מנסה למחות את
הזיכרון.
לאחר דקה ויתרתי ובהיתי שוב בכד, אשר החזיק את עפרך, מי
שהיית.
ניהאד הביט בי.
"עוד חלום." שאל-קבע, פניו רכות.
"כן." מילמלתי, והושטתי יד למיכל המים הקטן, יונקת ממנו.
"אל תאשימי את עצמך. נאמר לך שזה יכול להיות כישוף שלו. אם זו
טעות, הכוהנת הבטיחה שיש אפשרות להחזיר." הוא חייך אליי, מעשן
את מקטרתו הארוכה.
"אני יודעת, אני יודעת." עניתי חלושות.
הוא סימן לי להתיישב לצידו ואז חיבק אותי.
"תירגעי. נעזור לך." חייך אליי.



 

"אבל מה הקטע שלו. למה הוא בא להזיק." מלמלתי לפלאפון.
"הוא הגיע ללוות אותה, אני יודע?" השותף שלי נשמע אדיש כתמיד.
"איזה דפוק זה." כעסתי. "מה הוא נכנס לי לחיים?"
"הם הלכו, תירגעי כבר. זהו, לא יהיה יותר." הוא הבטיח, מצחיק
אותי.
"מעצבן אותי שהיה." חייכתי כבר.
"תעשי חיים אצל הזוג המתחתן, ותפסיקי לחשוב על זה." השותף
ציווה
ואני ביצעתי. פירורי הפסטה של אורית, אחרי מנה מדהימה שכזו,עשו
את זה קל לא לחשוב על הפלישה שלו. נכנס לי לדירה בלי הזמנה,
חצוף כזה.
תומר חייך והוציא ליקר שזיפים, זה שאני אוהבת.
"תראי איזה מזל שלא הייתי לפגוש אותם. איזה מזל שבאת הנה."
"תביא את הליקר ובוא, יא צודק אחד." צחקתי.





הדרך ארוכה עד המערה של הניוזאטים.
מדבר צהוב וחשוך.
אני הולכת לידך, אתה מחזיק בגלימתך האדומה.
"צריך לעשות טכס, להגן על עצמנו מפני הדרך." אתה קובע.
אני כבר מזמן לא מתווכחת עם הטכסים שלך.
"שמרי על הגלימה," אתה מבקש ונעלם לחפש עץ ירוק, למדורת הטכס.
שעות חולפות. אינך חוזר. אני מדליקה אש קטנה  מכפיסי עץ
בסביבה.
שעות עוברות. אני נרדמת ליד האש. הגלימה קרובה מדי.
הגלימה נפצעת בינתיים. אדום הופך לשחור מדמם.
אני שומעת צרחות.
פתאום אתה עומד מולי, ידיך פשוטות קדימה, שואל- מקווה. פניך
כאב איום.
אני ממהרת לשלוף את הגלימה מהאש.
אתה מתפורר.
הגלימה מוסיפה לדמם שחור.





"לכי תתאשפזי, טוב?"
"אל תגיד לי למי ללכת ולאן, אתה שומע?" צעקתי לשפורפרת.
"אל תגידי לי את מי ללוות." הוא צעק חזרה.
"מי הרשה לך להיכנס לי לדירה? מי הזמין אותך?"
"אולי הייתי צריך להודיע." הוא ממלמל.
"אולי?" אני מתפוצצת. "אולי?! מה אתה חושב שאתה בדיוק?"
"תרגעי, טוב? זה לא שפרצתי או משהו, טוב? תיכנסי לפרופורציה."
סינן ואז הוסיף ברשע , "אפשר לחשוב שאני התחזיתי ושיקרתי לך."
"אני מטורפת, אין לי פרופורציה, זוכר? " צחקתי עליו.  "אל תבוא
אליי לדירה." הוספתי, רצינית.
"אין בעיה. מצידי שתמותי." הוא סינן וטרק.





במקדש העין ישבתי על ברכיי, מתחננת לסליחה. חמישה חודשים
ושבועיים חלפו מאז התאבקת.
הכוהנות חלפו בשקט לידי, לא מדברות ורק בטוב אילם הותירו לי
מזון ומים למרגלות המחצלת.
הגלימה הכהה חיממה אותי, הקור הסתווי החל שוב למלא את ההרים.
מדי שבוע, האם הכוהנת יושבת לצדי, מתפללת עימי, מחבקת אותי
לשלום.
ואני נותרת, ממלמלת "ערות היא המתנה הגדולה ביותר, תודה על
מתנותיך".
הניגון כבר אחז היטב בקולי. לעיתים קולי נשמע לי כמנגן זאת
תמיד.
הפעם, האם חיבקה אותי ולחשה, "מתי תפסיקי?"
המומה עצרתי מתפילה.
"אולי די?" לחשה. "הוא לא ישוב." היא הרכינה ראשה.
"זהו? זה סופי? הוא כישף את עצמו החוצה?" לחשתי.
"כן. הוא היחיד שיכול להחליט אם לשוב."
"והוא לא רוצה." אמרתי בשקט.
"נכון."
קמתי על רגליי.חיבקתי אותה.
התעטפתי בגלימתך האדומה, נושאת צלקת שחורה.





התעטפתי במעיל השחור, צועדת לכיוון האוניברסיטה. מדור שכר
לימוד הפעם, יש לי תשלום ראשון לשים סוף סוף. צחקתי אל הרוח
הקרירה של נובמבר. עברתי דרך חדר המחשבים בבניין שפות זרות,
בודקת כרגיל, גם את התיבה ההיא. פירור שעוד נשאר לי, מאז,
לבדוק. שנה בדיוק, אולי תחזור? ריקה כתמיד. תחושת הקלה מילאה
אותי, התאריך הזה לא הביא איתו שום הפתעות מצידך.
החלטת לא לחזור. נהדר, חייכתי לי.
עליתי לבדוק ציונים ואחר כך רבתי עם הפקידה עשר דקות לגבי
הרישום לסמינר שירה של קארן. היא מאוד סירבה להבין, כרגיל,
שאישור בכתב מהמרצה זה מספיק לקבלה לסמינר. אחר כך חייכה
ואמרה, "אבל אם קארן מאשרת, ראש החוג לא תתנגד. נרשום אותך
ונקווה לטוב, בסדר, מיידעלע?" חייכתי והודיתי לה.
יצאתי מהבניין לרוח העוטפת של נובמבר, השיער התערבל ברוח ואני
שלשלתי את מעטפת התשלום לתיבה, וצעדתי לאוטובוס.
הדירה שלו חיכתה לי, חמימה. באתי בשקט ונישקתי אותו, ישן את
שנת אחר הצהריים, צנוף כמו אפרוח.
אחר-כך התיישבתי בסלון עם כוס שוקו מהביל, ושיר ישן לתקן.
"צלובות עיני מול פניך" זה סיום אובססיבי מדי. לא מתאים כאן.
מחליש.
"בניסיון לצליבת העיניים שלי
התפוררת לאבק."
זה כבר סיום חזק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הבימה והבמה זה
לא אותו דבר.
לא, לא, זה לא
שהבימה זה
בניין.


זאת היוד. היוד
שמשנה.

אחות.

עם יוד זה נשמע
לגמריי אחרת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/10/03 22:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענת אבישר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה