הראש כל כך כבד, הכל מסתובב , אני חייבת לעצום עניים, העייפות
התמידית הזאת.
והנשמה שלי כלואה בתוך בועה עם סורגים כאלה שמקיפים אותי וזה
נראה כאילו שאני לא יכולה לצאת משם,
אבל כשאני כבר כן יוצאת, אני מרגישה לבד, כל כך לבד בעולם
הגדול הזה.
והמשפט הזה פשוט לא יוצא לי מהראש, כמו הד שלא מפסיק לחזור
אליי מכל המרחקים העצומים האלה.
אז הבחור הראשון שאיי פעם אהבתי הראשון שאיי פעם הייתי מוכנה
לוותר על הכל למענו, אומר לי
"אני עוד אגרום לך להאמין באהבה, אני אקח על עצמי את הסיכון
הזה,
אבל אני לא יכול לאהוב אותך כמו שאת רוצה"
אז כמובן, כדי לברוח מכל שאר הצרות את הולכת אליו, ועכשיו, כדי
לברוח ממנו, את הולכת לאלכוהול, לסקס סתמי, ולסמים וכדי לברוח
מכל אלה, את הולכת אל המוות.
ואז כאן מול המראה בחדר המוכר הזה, את מבינה סוף ,סוף כמה שאת
מטומטמת, כמה שאת שונאת את עצמך, כמה שהשקרים המיותרים שלך
הרסו אותך, כמה שהחיים שלך ריקים, והחלק שכן מלא, מלא בחרא שאת
עצמך חרבנת.
מבינה אותם, את כל אלה שזיינו וזרקו הרי מה יש לך להציע מעבר?
את הטמטום? ההצגות הדרמטיות המטופשות שלך?
אז הנה את עכשיו לבד כמו תמיד עם הדרמה שלך וטמטום שלך והשנאה
והקנאה.
אבל הקטע הכי מפגר הוא, שאת יושבת כמו איזה פרינססה ומקטרת על
החיים שלך, עם הסכין ביד, ואין לך אפילו מושג איך עושים את זה,
לחתוך ככה, או לחתוך ככה, אולי כאן בכלל.
תמיד אמרת לעצמך שאין לך רגשות, והרי תמיד שאמרת את זה כל הגוף
שלך התעוות בפנים מכאב צורב ורצחני שכזה, וזה רגש, כאב זה רגש.

את יכולה, את יכולה להיות אדישה לכל כל מה שעברת, את יכולה
לגרום לכל הכאב הזה לעבור, לשכוח, להדחיק , מי אמר שלהדחיק זה
רע, כלום  לא קרה, את רק צריכה להזיז את היד עכשיו ותראי שזה
לא כזה דבר רציני, יהיה ככה לכולם יותר טוב.