פרח זיכרונות בערב ריקני
ניצוצות של יופי מיום עצבני

זיכרונות על ילדות קצת אחרת
מנגינה בראש לא כל כך מוכרת,
מנגנת שיר אמיתי ותמים
כמו ששמענו פעם כשהיינו ילדים

כשכוחות האור עוד גברו על החושך
כשנשיקה בלחי עוד סימלה את האושר
כשהגשם הגיע ושיחקנו בשלוליות
כשדרכנו לא הייתה חשובה, חשוב היה לחיות.

אחר כך באים הזיכרונות על
מאבקי כוחות, חופש ועצמאות
על גיבוש דעות, חלומות ותקוות
איך שהיא החליפה את קישוט הדף בקישוט הפנים
איך היא נזהרה לא לצאת מהקווים.

עוד אז לבי כאב למראה פנייה
גם אז חושיי השתתקו מכישוף עיניה
אך גם כששערה יזרוק שיבה
ועורה יגלה קמטי חוכמה
אחלום על מגע שפתיה
על האנרגיה שבמבטה

משאלת לבי הייתה ותמיד תהיה
שתגלה את מה שראו עיניי בתחילה
ייצור אציל נפש, שאין יד הזמן יכולה לגעת בו
יפה מאין כמותה
אל לי להשוות את יופייה עם אודם השקיעה,
את מגע ידה עם רוך הרוח
או את לחישת קולה עם עוצמת הים
כי אף הם, מבזים את עצם מהותה

אך זאת אוכל ללחוש
האור, מי-טל יפתי, כאור השמש
מנצנצת על אבני מרצפות ירושלמיות רטובות מגשם
ונוצרות בריכות קטנות של אור ושמן
מתיז קשתות של שלל צבעים לכל עבר
אני חושב עלייך

אישה מחוזרת, אוהבת, כואבת.
כבר לא ילדה.