[סתם משהו חמוד, כדי שלא תגידו שאני רצינית מדי...]


הדובי שלי במקור אדום. היום הוא ורוד, אבל אל תגלו! הוא קצת
מתבייש בזה...
האמת, הוא דובי ממש חביב. פעם, קצת מעל הזנב מאחור, היה לו
טיקט כזה לבן (עם הזמן הוא הצהיב). הטיקט הזה נורא הרגיז אותי!
ממתי יש לדובים טיקט מעל הזנב? מסכן קטן, איך אתם הייתם
מרגישים אם היה לכם טיקט שם, מאחור? זה היה די מפריע, לא?
אז החלטתי לגזור אותו. הוא אמר לי: "עזבי, זה בסדר, כבר
התרגלתי!" אבל אני הייתי נחושה (וגם קצת מרוגזת) וגזרתי!
גזרתי, ולפח.
עכשיו יש לו מין חתיכה צהובה באמצע שם. נראה לי שהוא קצת יותר
אומלל בגללה, אבל הוא לא אומר כלום, הוא לא מהמקטרים. לא משנה
כמה יסבול, הוא לא יפתח את הפה!

יש לו עיניים ממש רכות ודומות לשלי, רק בלי הלבן. והוא יודע
לעשות "כן" ו"לא" כשמזיזים לו את הראש, והוא אפילו יודע להריח
את הבית שחי שלו עם האף.
הדובי הזה יודע המון.

כשהייתי קטנה היו לי המון בובות ודובים. היה לי את בולי הכלבלב
הדלמטי עם הלשון הורודה, הייתה לי את אמילי, שהיא הייתה בובה
לכל דבר, היה לי את דוד הג'ירף, והיו לי עוד מלא... אבל את
השלושה האלה אני זוכרת במיוחד. היום הם בארון שלי, כי הדובי
שלי קינא.
אל תחשבו אפילו לרגע שהוא התלונן! והוא לא נעשה ירוק מקנאה או
משהו, אבל אני ידעתי להבין לפי ההתנהגות שלו. הוא כל הזמן היה
מתגנב לרצפה בזמן הלילה, כשישנתי, והיה נרדם שם למטה. תגידו,
אתם לא הייתם מבינים את הרמז?!
אז הכנסתי אותם לארון.

האמת, הוא דובי ממש חביב.