שבת הלבנה, הטהורה והקדושה... לפעמים היא מבקרת אותי.
בלילה האחרון קראתי את שלי לפני שינה, ואז היא הגיעה. הייתה
שחומת עור, בריאה וקורנת. פניה המחייכים מלאים היו בצבע, על
ראשה כיסוי בלבן, בלבן. ועיניה נצצו, ובגדיה ברקו והיא צחקה.
וחיבקה אותי, חיבקה אותו, את הבן שלה, וגם את בנה השני, הרחוק
ממנה. גם אותו חיבקה! אמת.

וכך אילמת כזו, צוחקת כזו, לא ממש דיברה. העיניים שלה, החיוך.
הייתי רוצה להיות כמוה.

לפעמים היא חמה.

פעם היא תקפה אותי, בלילה רע. תקפה! פתאום אמרה שאשרף. שסופי
יהיה מר, שכולם ימותו, וכולם ימותו. כולם ימותו. גם הוא וגם
היא. אבל זו לא הייתה השבת, זו לא, זו לא, זו לא. זה היה האפל
ההוא, האפל. מתחזה נוראי אין כמוהו.

תמיד היא חמה.

מלאה בזהב, באדום, כחול, והכל יחד. קשת קטנה, מרוכזת. שמש,
שקיעה, להבה קטנטנה, אדום ומתוק ואני... אתמוגג. אתמוגג ממנה,
השבת, שבאה, תבוא לבקרני.