גם אני אהיה פשוט, תאמר לי, כשנצא החוצה רק כי יורד קצת גשם.
נעמוד ליד פסל האלבטרוס הענק, מלך עופות מיתולוגי
אצילי העושה שלום במרומיו, שעל הארץ מקרטע ונכשל
ומפוסל בתנוחה מבישה באמצע הטיילת. זה מקומנו תאמר לי.
במקום בו אל אישך תשוקתך, תדעי בוודאי כי רעד פנימי שכזה
שכל כולו נישא אל זרעו אל חום נשימתו נשמתו של איש
אשר בזיעת אפו נענש, רעד כזה עלול להביא
לטיפול פסיכולוגי רומנטי מתוק מאין כמותו.
לא את אשמה לא אני. את חיית השדה אשר הוליכה שולל
נאהב גם על גחונה. נשמח בעונשנו כי רק בשמו נוכל
להיות אנחנו: לרקוד בגשם. לכתוב את נדודינו על פתקים קטנים.
לטעום את הנימים המתוקים המוצפים חלומות ליבידו
ללקק טל ומטר ולשבוע לחם ושעשועים
לתרגם את ארוס לחול ים על נעלינו, לבוקר שבת,
להסתכל בעונג איך כלאנו אותו באגרטל הישן בסלון.

אתה תכתוב שירי געגועים לאהבת חינם
אני בלילות אנקדם
ואטה ראשי לשמוע את
שירת הברבורים.


לפנות בוקר הטתי אוזן לשמוע את חוכמת העשבים של יוצר מופלא
זה: http://stage.co.il/Stories/172281
וזה מה שיצא.