עמדתי בחצר רחבת ידיים הומת הורים ובנותיהם, חברים וחברותיהם,
סבתות כחושות ונכדות מתרגשים.
על הלוח הענק ריצדו באדום לוהט שמות של בחורות צעירות שבקושי
מלאו להן שמונה עשר, קול צורם וטורדני קרא את השמות וזה אחר
זה, קורא להן להתייצב ליד האוטובוסים, כאילו שהלוח לא היה
מספיק מטריד גם ככה ואז החצר שקטה,
השמות התחלפו בשמות אדומים אחרים ומספרים מזהים אחרים. ושוב
כמו סימן מוסכם סמוי הייתה החצר נרעשת ונרגשת לקראת האוטובוס
הבא...
הפעם זה היה התור שלי, גם השם שלי היה שם בין עשרות השמות
האחרים, הרמתי את התיק והלכתי עם כל ה"פמלייה" שלי לכיוון
האוטובוס: אמא בכתה, אבא לחש מילים מעודדות, מירי הסתלבטה על
עצמה שגם לה זה מתישהו קרה ואלי עמד וחיבק אותי, נפרד בחוסר
רצון, משאיר אותי בגפי מאוד לצערו אבל בכל זאת קצת לשמחתו.
"עכשיו את כבר ילדה גדולה" לחש לי ליד האוטובוס. מיד פרצתי
בדמעות והסתערתי עליו במטר של חיבוקים ונשיקות.
לא רציתי אבל לא הייתה ברירה, עליתי לאוטובוס העמוס והתיישבתי
ליד החלון. צפיתי בכולם כשהם הולכים ומתרחקים ומחיתי עוד דמעה
אחרונה לפני שהכל עטף אותי, יותר אני ממש לא זוכרת, הכל קרה
מאוד מהר.
אתמול התגייסתי.