הנץ החמה ואת, את אדמה
מחרצת רגבים, מקלט להדרים
מעבירה את החיים אל העלים.
והפירות עוד לחים מהטל
מודים לך על כל שעל.
הגיעו צהרים ואת, את מדבר בצל גשם
מעייפת ביופייך, מביאה את הנווד למסתור
מבלבלת ברבגוניות וזה מתחיל לסתור
מהממת בגוונייך אך לא חושפת כוונותיך.
בערב את, את כפולה, זוגן
פרח יפה
המתאווה להיות מוגן
צמח נבון
הקורא לקורבן.
ובלילה את, את כולך הנגב
ואני נהנה, לטעות בין דרכיך.
בעונג, לתפור את שלוחותיך
ובחושים מחודדים לאבד את עצמי
לדעת, לאן אני, מי אני ,
מי את!
ועכשיו את, את מיצית
אז מה? מה רצית? |
