האסלה לבנה ומבריקה. האור הלבן משתקף בה. אני רוכנת מלמעלה,
הידיים נשענות על הברכיים, סנובון כחול תלוי על הדופן ומים
כחולים נחים בקרקעית, צלולים, רעננים, מפיצים ריח טוב. נעים
לנשום אותו. להריח את האופטימיות הזאת שמצאה את עצמה דווקא
בתחתית האסלה. אני משעינה כף יש על דופן האסלה, קרירות נעימה,
ומתכופפת עוד קצת, מנסה לראות מעבר לכחול.
זה נגמר לא רחוק מכאן, בדיוק איפה שמתחיל צינור הביוב, בוודאי
לא כחול שם. איך מצליחים להסתיר? להפוך את הרפש האנושי לבית
שימוש ריחני עם אריחים בצבע תכלת, מים בצבע כחול, פרחים
מיובשים, כפתור אחד מבריק וכסוף.
המים מתערבלים בתוך עצמם. כחול ושקוף.
התכופפתי עוד טיפה כלפי המים הכחולים, אולי הם יעבירו לי את
הבחילה. התחושה הזאת ,בין החזה לבטן. בין החזה לגרון.
אם רק יכלתי לשכוח אותה כמו שאנחנו שוכחים את הפרשות הגוף שלנו
ברגע שהן נעלמות מאחורי מסך המים המחטאים.
אם רק יכולתי להפוך אותה למשהו כזה קטן ונקי. מצפה אותה
באריחים מחרסינה, בצבע פסטל הייתי בוחרת אותם, שיהיה נעים
לעין. מסדרת בשורות בקבוקי בת אורן ירוקים. ריח של פריחה.
למקלחת טיפות אחדות על ספוג לח פקק מלא לאמבט שופע קצף.
אבל אני לא יכולה. אז אני מקיאה אותה כמו תמיד אל תוך המים
הכחולים. גם מחטא וגם מבריק. אולי זה ישפיע על הנשמה שלי. יחטא
ויבריק אותה.
לוחצת על הכפתור הכסוף. שקוף וכחול. כחול ושקוף. ושוב הריח
הטוב.
לשטוף את הפה. מי פה ירוקים. בטעם מנטה.
בלעתי טיפה, שתיפול לתוך חלל גופי, תשרוף את תוכי בתחושה נעימה
וצורבת, ותפנה מקום למועקה הבאה.