אפי חיכה לחופשה הזאת כבר המון זמן, הוא ממש לא אהב את השירות
בצבא, נמאס לו להכין קפה למפקדים כל היום, הוא בכלל רצה להיות
קרבי אבל כמה שהוא התווכח וצעק לא הסכימו להכניס לגולני מישהו
עם פרופיל 32.

למרות שאפי שנא טיסות ובכלל העדיף לשוט הוא החליט שהוא חייב
להגיע לתאילנד בכל מחיר. השעות הראשונות של הטיסה עברו בשקט
יחסי, אם לא מחשיבים את התינוק הבכיין במושב האחורי, את הזקן
עם השיעול המעצבן במושב הקדמי ואת הילד הקטן והשמן מהמושב
המקביל שלא הפסיק להקיא. אפי חשב לעצמו שאולי כדאי שאת הדרך
חזרה יעשה בספינה ולא במטוס, אבל לאחר חישוב לא כל כך מהיר הוא
הגיע למסקנה שאם ישוט בחזרה הוא יאחר לפרק הראשון של העונה
האלפיים מאתיים עשרים ושתיים של "היפים והאמיצים", תוכנית שהיה
רואה ביחד עם סבתו עוד מגיל 8 וזה, לא בא בחשבון.

במהלך הטיסה אפי נזכר כמה רצה לבלות את החופשה עם חברו הטוב
ביותר מהצבא, אבל במשרד הפנים לא הסכימו בשום פנים ואופן
להוציא דרכון ליששכר, חברו הדמיוני.

הפקידה במשרד התעצבנה נורא כשאפי הביא לה תמונת פספורט ריקה של
חברו הדמיוני שבה רואים לא יותר ולא פחות מרקע כחול לבן, כנהוג
בחנויות הצילום, מיד היא קראה למנהל המשרד והוא הורה למאבטח
לסלק אותו מהבניין.

אפי חשב לעצמו, אולי בכל זאת יש משהו טוב בעובדה שיששכר לא בא
איתו. יששכר בכלל לא אהב מקומות כמו תאילנד, הוא היה איש
(דמיוני כמובן...) של העיר הגדולה. סמטאות קטנות וצרות, מסעדות
עם ג'וקים, בודהה ונכים על פלטות עם גלגלים לא משכו אותו
בכלל.

סיבה נוספת לנסיעה שהייתה מודחקת במוחו הקטן למדי של אפי הייתה
התקווה שאולי הוא ימצא לו איזו תילאנדית קטנה במהלך מסעו והם
יחיו להם באושר ועושר (שקלים ישראלים הרבה בתאילנד, מזל שלפחות
שם הם שווים משהו) עד שהוא יאלץ לחזור ארצה.

בחזרה לטיסה... אפי הרגיש צורך בלתי נלאה להטיל את מימיו, לכוס
השמפניה שהציעה לו הדייל קודם לכן הייתה השפעה לא טובה על
מערכת העיכול שלו, שעד עכשיו הייתה רגילה לשוקו של אימא. אפי
ניתק את חגורת הבטיחות שעוד מההמראה הייתה מהודקת לגופו והלך
ברגליים רועדות לכיוון השירותים, אפי גם ככה לא אהב טיסות
ובשבילו לקום לנתק את חגורת המושב במהלך הטיסה שלא לדבר על
לקום מהמושב דרש מאמץ עילאי.

אך הוא לא רצה שיקרה מה שקרה בטיסת הבר-מצווה שלו להולנד,
כולנו זוכרים איך כל מחלקת תיירים התפקעה מצחוק למראה ילד קטן
עם מכנסיים רטובים משתן בדרך לשירותים.

אפי הגיע לשירותים כבר בקושי רב והמזל, שאף פעם לא האיר פנים
לאפי גרם לכך שהשירותים היחידים במטוס יהיו בשימוש. אפי הוציא
מפיו כמה קללות עסיסיות ברוסית שלמד מחברו לשירות הצבאי ויקטור
(היחיד שהיה גם חבר וגם אמיתי) והמתין..

עברה דקה ועוד דקה, ואפי התחיל לרעוד כמו עלה נידף מרוב לחץ
במכנסיים.

הוא החליט שהוא לא יכול יותר ודפק על דלת השירותים והתחנן
"תפתחו בבקשה, אני חייב..." ומתוך השירותים נשמע קול נקבתי
עמוק כשל אישה מבוגרת ושמנה שצעק "רגע חוליגנים, רגע...". ברגע
זה אפי חטף את הקריזה של החיים שלו... "מה, לא בשחלות שלה
לפתוח את הדלת?". עברו עוד כמה רגעים שנראו כמו נצח והדלת
נפתחה, לאפי לא הייתה מספיק אנרגיה כדי לקלל את האישה השמנה
שיצאה משם, הוא רץ לתוך התא כאילו אין מחר.

בעודו משתין את נשמתו הרגיש אפי רעידה חזקה ואחריה עוד אחת
ועוד אחת, אפי הבין שמשהו באמת לא בסדר... לפני שהוא הספיק
להגיד "הצילו, אימא, הצילו" הוא הרגיש שהמטוס מתחיל לאבד גובה
במהירות. איך הוא הרגיש אתם שואלים? ובכן, רק כאשר המטוס מפנה
את ראשו למטה בצורה מפחידה כל תכולת השירותים נשפכת על הנוסע
המסכן, במקרה זה אפי. הוא הרגיש כאילו כל טרגדיית טיול
הבר-מצווה חוזרת על עצמה.

מכוסה בשתן ובמה שהאישה השמנה השאירה שם קודם לכן אפי התחיל
להבין שהמטוס מתרסק, המחשבה הייתה כבדה מנשוא (וגם מה שהאישה
השמנה השאירה שם מקודם)

והוא התעלף.