אני אוחזת כעת בידו החלקלקה של ילדי, לופתת אותה בחוזקה. חשש
בלתי הגיוני מכרסם בי כאילו אם ארפה מעט מן האחיזה ההדוקה יאבד
לי ויעלם.
הוא מרים את פניו אלי, שערו מסופר חלק וארוך מדי על מצחו. מצחו
מיוזע ולח, הייתי צריכה לספר אותו. מבין השערות מציצות עיניו.
מבטו נבון. הוא חריף מכפי גילו, אבל עכשיו הוא נפחד במקצת.
עמדנו בחלקו העליון של גרם המדרגות היורדות. לימיננו שובץ קיר
שלם באקווריון מואר, ענק. דגים באדום זהוב לבן שחו במימיו.
מראה מרהיב.
"עוד מעט תגיע הרכבת." אמרתי. עיניו היו קרועות לרווחה,
מוקסמות מדגי האקווריון.
"תוכל לתקוע אז בחצוצרה, לצפור כמו נהג הקטר." הוא קרב את
חצוצרת הצעצוע אל פיו. שמחה ילדותית מהולה בסמיכות כבדה ובוגרת
של פחד היתה נסוכה על הפנים הקטנים.
התקשיתי להפיג את חששו מן העולם התת קרקעי.
המדרגות היורדות הלכו
והשתטחו בדרכן מטה
עד אשר נבלעו
כליל בתוך
חריץ
צר.
הוא נסוג בבהלה, מבקש לטפס במעלה המדרגות היורדות. נאלצתי
ליטול אותו בזרועותי ולדלג עמו מעל החריץ המאיים.
עתה עמדנו למטה, על הרציף, ושוב היתה ידו הזעירה נתונה בידי.
בידו השנייה אחז בחוזקה בחצוצרה הכחולה.
כף היד הקטנה חיממה את כף ידי. הוא כה ענוג ורך ילדי שלי,
מלאכי. ידי השנייה חפרה בשערו הבהיר, שצבעו כצבע החול.
מלאכי הקטן. אני מתגעגעת אליו גם כשראשו העגול, הקשה טמון כמו
עכשיו בצווארי, וידיו חובקות אותי בבטחה.
ביקוריו של אביו היו נדירים, אך מכתביו והכסף, שנשלח עמם,
הגיעו מדי חודש בחודשו. הזמן חלף במהירות מאז נסע מאתנו.
במכתבו האחרון כתב לי כי מצא בית מתאים עבורנו. הוא הפציר בי
כי נבוא אליו מהר ככל האפשר. געגועיו עזים. הנחתי את המכתב
מתחת לכרי, ובלילות הארוכים, כשמלאכי כבר ישן, צנחתי על המיטה
הרחבה וקראתי בו שוב ושוב. חום געגועיו קרן מן הנייר הדק,
ההולך ומתבלה.
לא מיהרתי לענות, שכן געגועיו, גם אם נגעו ללבי, לא דבקו בו.
הבדידות המאיימת לפנים הפכה לידידה מוכרת ונוחה. חיי זרמו
בנחת. קולו של אבי ילדי ומראה פניו נטשטשו מעט בזכרוני. כדי
לחזקם היה עלי לקרוא במכתביו, להביט בתמונתו ולטמון את אפי
בארון הבגדים, כשאני שואפת אל תוכי את שנותר מריחו.
הרחש העולה מן הפסים בישר כי הרכבת התחתית מתקרבת. מלאכי הרים
אלי את מבטו השואל. הנהנתי בראשי, והוא קירב את החצוצרה הכחולה
אל פיו. פניו האדימו במאמץ לנשוף בכוח רב ככל האפשר, וצליל עז
פילח את האוויר וניתז אל אוזני.
"אני נוסע רחוק. אני כבר גדול."
"אני..." הוא אמר. עד לפני זמן לא רב היה אומר "מלאכי כבר
גדול."
אבל עכשיו הוא באמת גדול. בגאווה ילדותית תמימה אמר זאת. עטפתי
אותו אלי, דחקתי אותו פנימה, אל המקום הבטוח שבתוכי.
"אמא, את מכאיבה לי!"
השעה היתה מאוחרת.
זרם הנוסעים, יורדי הרכבת, היה מהיר. הרציף המה אדם, ובאוויר
נישאו צלילים רמים והבל כבד וחם. נשארנו לשבת. ממילא לא יכולתי
לראות דבר באי הסדר ובדוחק, אשר שררו באולם ההמתנה.
הוא עמד, כשכתפיו ורגלו הכפופה לאחור נשענות אל הקיר הצר
שבמבוא המנהרה. בפניו הנשכחים, האהובים, מתחת לרעמת השער
המאפיר עמד חיוך מבוייש. הוא התקרב אלינו לאט ופרש את זרועותיו
לעברנו. מלאכי נרתע מפני אביו כמפני זר. הוא חבק את רגלי ומיאן
להביט בפניו.
אחזתי בזרועו הימנית של מלאכי, מותירה את כף ידו חופשית לאחיזת
החצוצרה. אביו אחז בכף ידו השמאלית, ויחד עלינו במדרגות הנעות
למעלה והחוצה, אל אור השמש.
הרבה לא נאמר. ילדנו בינינו, נושא את עיניו חליפות בינינו
ומבטו קודח וסקרני. הוא היה ילד רך ושקט כרגיל, אולם כעת הטיח
קצרות וקצובות את רגליו במדרכה.
"מלאכי נוסע עם אבא." הוא לא הביט בי, הוא שב לדבר בשפת
תינוקות. אולי ביקש להכעיס אותי, כנראה כעס עלי. ראשו הקטן היה
מושפל. אביו נטל את ידו הקטנה וכיסה אותה בכף ידו השנייה.
"בואי מהר" אמר בהדגשה יתרה "אל תתמהמהי. אנחנו מחכים לך."
בצעדים מהירים חזרתי וליוויתי אותם אל פתח המנהרה, אל המדרגות
היורדות.
"מלאכי, אמור שלום לאמא. היא נפרדת מאתנו עכשיו." (אין זה
נכון, כמובן. אני נשארת כאן, במעלה המדרגות היורדות, והם אלו
שנפרדים ממני.)
"היא לא אמא עכשיו. היא סתם אשה."
זעם ופחד ניכרו בקולו. הוא הדגיש את המלה "סתם" והביט בי במבט
מתריס. רכנתי לנשק אותו ותוך כדי כך ניגבתי את הדמעות, שהרטיבו
את לחייו ואת אפו, אשר דלף עמן. הם החלו לרדת במדרגות, ואני
נופפתי להם לשלום משך כל זמן מסעם מטה, עד אשר נעלמו מן העין.
זמן קצר לאחר מכן נזדעזעה האדמה תחת רגלי. אי אפשר לטעות בכך,
הרכבת הגיעה. קול חצוצרה עמום נשמע - תרועת מלאכי בבטן האדמה
-ושקט.
