רכבת תחתית חוצה את עיר נעורי, ונתיבה עובר ממש מתחת לבית בו
גדלתי. תקופת הבניה נמשכה לנצח, הפועלים והמהנדסים דמו לנמלים,
אשר קנן הענק נפער מתחת לביתי. היו לילות, שבהם התעוררתי שטופת
זעה ומפוחדת שמא יקרוס הבית וייבלע בתוך מנהרת הרכבת.
יצורי המעמקים שלחו ידיים ארוכות אל תוך חדרי.

לאחר שהושלמו עבודות החפירה הורדו הקרונות אל תוך המנהרה, ופיה
כוסה. דברים נוספים השתנו, המוני הפועלים עזבו את האתר. דשא
נשתל על פי החפירה, פרחים נשתלו ומבנה רבוע ולבן הוקם שם.
השקט חזר כמו לא עזב כלל, אך עם מעבר הרכבת מתחת לבית, היו
החלונות מזדעזעים ומנורת הזכוכית הגדולה התנועעה כמטוטלת, עוד
מעט ותתנפץ ארצה.

כמו חתול הלוטש עיניים מסונוורות אל פנסי מכונית מתקרבת
הייתי מתבוננת במנורת הזכוכית הגדולה, התלויה מעל לשולחננו,
בדיוק ברגע בו היתה אחיזתה בתקרה נשמטת ומטר שברירי של רסיסים
מבריקים ניטח ארצה.
מבטיהם המתבהלים של הורי היו נישאים אט אט למעלה, עוקבים
בזוועה אחר מסלול הנפילה, אך ברור כי הדבר אירע כהרף עין, ועם
הנפילה האפיל החדר מיד.
חושך.
"היכן הם כולם?"
חושי גזו ונמוגו. בתחילה דימיתי לשמוע את קול היבבה עולה ובא
מתוכי. הצליל הפך לחד כל כך עד כי לא יכולתי לשאתו.
ואז שרו המלאכים - לבנים עירומים ועיוורים באלפיהם, וקולם
המצורף היה לצווחת בדולח דקה. בעיניים עיוורות ופקוחות
ובכנפיים צמודות נפלו מטה ונעלמו.
נותרתי לבד. הכאב לבדו קשר ביני לבין העולם החיצון, השבור
לרסיסים. בכל מאודי ביקשתי להתבדות. רציתי להמשיך ולפסוע בשביל
החיים, אף אם הנורא מכל כבר קרה, וכבר נגזלה ממני אפשרות
הבחירה.
ביקשתי כי האור יחזור, והוא חזר, שלא במפתיע, והשקט חזר עמו.
אלפי אלפים של שברירי זכוכית החזירו בברק כהה את אורה העמום של
תאורת החירום. פניהם של אבי ואמי היו חיוורים ועצומי עיניים.
הפנים הללו והעיניים, אשר נפקחו לבסוף, היו חתומים בחותם הספק
האיום. ריח מוכר, ריחו של הפחד, הנדחס בכוח הרצון והופך ללא
כלום, מחק ובלע הכל ברגע, בו חזר האור.

כוחה העצום של הרכבת היה מושך ומרתיע. חתירתה המתמדת בבטן
האדמה ודמויות האנשים, הנבלעות בתוכה ושבות וצצות - כל אלה
הקסימו אותי.
אני אוחזת כעת בזכרון הפעם הראשונה, בה ירדתי עם אמי ואבי
במדרגות המנהרה, ושתי ידי אחוזות לבטח בידיהם. קיר המדרגות
הנעות שובץ כולו באקווריון ענק מואר בירוק. דגים אדומים ולבנים
וצהובים שטו בו.
מפלצות.
"יצורים אומללים" אמרה אמא "כל עולמם הוא קיר במנהרה."
מאמציה לעורר בי הזדהות עם שוכני צלמוות אלה התנפצו אל הסלע
האיתן של ביעותי הלילה שלי. מפלצת היא מפלצת היא מפלצת.
לא התיראתי מן הנסיעה. הייתי מבוהלת עד מוות מן האקווריון
הענק, אך הנסיעה עצמה הייתה אפופה בחידושי טכנולוגיה יבשים
ומשככי חרדה.

אני אוחזת כעת בידו החלקלקה של ילדי, לופתת אותה בחוזקה. חשש
בלתי הגיוני מכרסם בי כאילו אם ארפה מעט מן האחיזה ההדוקה יאבד
לי ויעלם.
הוא מרים את פניו אלי, שערו מסופר חלק וארוך מדי על מצחו. מצחו
מיוזע ולח, הייתי צריכה לספר אותו. מבין השערות מציצות עיניו.
מבטו נבון. הוא חריף מכפי גילו, אבל עכשיו הוא נפחד במקצת.
עמדנו בחלקו העליון של גרם המדרגות היורדות. לימיננו שובץ קיר
שלם באקווריון מואר, ענק. דגים באדום זהוב לבן שחו במימיו.
מראה מרהיב.

"עוד מעט תגיע הרכבת." אמרתי. עיניו היו קרועות לרווחה,
מוקסמות מדגי האקווריון.
"תוכל לתקוע אז בחצוצרה, לצפור כמו נהג הקטר." הוא קרב את
חצוצרת הצעצוע אל פיו. שמחה ילדותית מהולה בסמיכות כבדה ובוגרת
של פחד היתה נסוכה על הפנים הקטנים.
התקשיתי להפיג את חששו מן העולם התת קרקעי.
המדרגות היורדות הלכו
והשתטחו בדרכן מטה
עד אשר נבלעו
כליל בתוך
חריץ
צר.

הוא נסוג בבהלה, מבקש לטפס במעלה המדרגות היורדות. נאלצתי
ליטול אותו בזרועותי ולדלג עמו מעל החריץ המאיים.
עתה עמדנו למטה, על הרציף, ושוב היתה ידו הזעירה נתונה בידי.
בידו השנייה אחז בחוזקה בחצוצרה הכחולה.
 כף היד הקטנה חיממה את כף ידי. הוא כה ענוג ורך ילדי שלי,
מלאכי. ידי השנייה חפרה בשערו הבהיר, שצבעו כצבע החול.
מלאכי הקטן. אני מתגעגעת אליו גם כשראשו העגול, הקשה טמון כמו
עכשיו בצווארי, וידיו חובקות אותי בבטחה.

ביקוריו של אביו היו נדירים, אך מכתביו והכסף, שנשלח עמם,
הגיעו מדי חודש בחודשו. הזמן חלף במהירות מאז נסע מאתנו.
במכתבו האחרון כתב לי כי מצא בית מתאים עבורנו. הוא הפציר בי
כי נבוא אליו מהר ככל האפשר. געגועיו עזים. הנחתי את המכתב
מתחת לכרי, ובלילות הארוכים, כשמלאכי כבר ישן, צנחתי על המיטה
הרחבה וקראתי בו שוב ושוב. חום געגועיו קרן מן הנייר הדק,
ההולך ומתבלה.
לא מיהרתי לענות, שכן געגועיו, גם אם נגעו ללבי, לא דבקו בו.
הבדידות המאיימת לפנים הפכה לידידה מוכרת ונוחה. חיי זרמו
בנחת. קולו של אבי ילדי ומראה פניו נטשטשו מעט בזכרוני. כדי
לחזקם היה עלי לקרוא במכתביו, להביט בתמונתו ולטמון את אפי
בארון הבגדים, כשאני שואפת אל תוכי את שנותר מריחו.

הרחש העולה מן הפסים בישר כי הרכבת התחתית מתקרבת. מלאכי הרים
אלי את מבטו השואל. הנהנתי בראשי, והוא קירב את החצוצרה הכחולה
אל פיו. פניו האדימו במאמץ לנשוף בכוח רב ככל האפשר, וצליל עז
פילח את האוויר וניתז אל אוזני.
"אני נוסע רחוק. אני כבר גדול."
"אני..." הוא אמר. עד לפני זמן לא רב היה אומר "מלאכי כבר
גדול."
אבל עכשיו הוא באמת גדול. בגאווה ילדותית תמימה אמר זאת. עטפתי
אותו אלי, דחקתי אותו פנימה, אל המקום הבטוח שבתוכי.
"אמא, את מכאיבה לי!"
השעה היתה מאוחרת.

זרם הנוסעים, יורדי הרכבת, היה מהיר. הרציף המה אדם, ובאוויר
נישאו צלילים רמים והבל כבד וחם. נשארנו לשבת. ממילא לא יכולתי
לראות דבר באי הסדר ובדוחק, אשר שררו באולם ההמתנה.

הוא עמד, כשכתפיו ורגלו הכפופה לאחור נשענות אל הקיר הצר
שבמבוא המנהרה. בפניו הנשכחים, האהובים, מתחת לרעמת השער
המאפיר עמד חיוך מבוייש. הוא התקרב אלינו לאט ופרש את זרועותיו
לעברנו. מלאכי נרתע מפני אביו כמפני זר. הוא חבק את רגלי ומיאן
להביט בפניו.
אחזתי בזרועו הימנית של מלאכי, מותירה את כף ידו חופשית לאחיזת
החצוצרה. אביו אחז בכף ידו השמאלית, ויחד עלינו במדרגות הנעות
למעלה והחוצה, אל אור השמש.
הרבה לא נאמר. ילדנו בינינו, נושא את עיניו חליפות בינינו
ומבטו קודח וסקרני. הוא היה ילד רך ושקט כרגיל, אולם כעת הטיח
קצרות וקצובות את רגליו במדרכה.
"מלאכי נוסע עם אבא." הוא לא הביט בי, הוא שב לדבר בשפת
תינוקות. אולי ביקש להכעיס אותי, כנראה כעס עלי. ראשו הקטן היה
מושפל. אביו נטל את ידו הקטנה וכיסה אותה בכף ידו השנייה.
"בואי מהר" אמר בהדגשה יתרה "אל תתמהמהי. אנחנו מחכים לך."
בצעדים מהירים חזרתי וליוויתי אותם אל פתח המנהרה, אל המדרגות
היורדות.
"מלאכי, אמור שלום לאמא. היא נפרדת מאתנו עכשיו." (אין זה
נכון, כמובן. אני נשארת כאן, במעלה המדרגות היורדות, והם אלו
שנפרדים ממני.)
"היא לא אמא עכשיו. היא סתם אשה."
זעם ופחד ניכרו בקולו. הוא הדגיש את המלה "סתם" והביט בי במבט
מתריס. רכנתי לנשק אותו ותוך כדי כך ניגבתי את הדמעות, שהרטיבו
את לחייו ואת אפו, אשר דלף עמן. הם החלו לרדת במדרגות, ואני
נופפתי להם לשלום משך כל זמן מסעם מטה, עד אשר נעלמו מן העין.

זמן קצר לאחר מכן נזדעזעה האדמה תחת רגלי. אי אפשר לטעות בכך,
הרכבת הגיעה. קול חצוצרה עמום נשמע - תרועת מלאכי בבטן האדמה
-ושקט.

ת.מ.