קוראים לו מושון לוי.
פיצי.
שם קטן לבחור גדול. ענק.
עובד מאבטח ב"טיטאן", פיצי, ואין אצלו אפס. מעביר
לכווווווווולם בדיקה.
גברגבר.
מי שרואה אותו נגנב. אחד אחד מוציא אנשים מהרכב, הידיים על הגג
של האוטו, הראש בין הידיים וחיפוש חיפוש כמו בסרט מקצועני. על
הגוף, בתוך האוטו, בבגאז', בילקוטים של הילדים, בעגלות של
התינוקות, בכיסים של זקנים בני שמונים. עוברים אצלו אחד אחד.
כמו כיבשות.

נראה כמו רמבו עשר, פיצי, אבל יש לו איזה סיפור עם בחורות.
לא מסתכל על בחורות.
והאמא שלו והאחיות שלו בוכות.
זה נכון שהאבא שלו, זה עמרם לוי שעבד סדרן במוניות "גושן", זה
באמת בן אדם זונה ולא מגיע לו שהשם שלו ימשיך בעולם.
ובכל זאת זה בושה גדולה וכאב לב.
כי משפחת לוי נגמרה!
אין לוי בעולם יותר!

הרבה לפני שפיצי היה עובד ב"טיטאן", הוא היה עובד מאבטח
בקניונית של רמזי ואח שלו, תאופיק, כאן אצלנו, ברחוב הראשי.
קניונית ענקית עם חנויות, "מגה פארם", באולינג, קולנוע,
סופרמרקט ומה לא.
ומה שלא אמרו לו, כמה שלא דיברו איתו אז, מתי שהוא התחיל לעבוד
שם.
ערבים טובים זה ערבים מתים.
מתים.
הם רוצים אותנו שוחים בים.
אין אמונה בערבים.

אבל פיצי ראש קשה. אבא שלו, עמרם, היה עובד פעם אצל רמזי, ומאז
רמזי הוא כמו האבא בשבילו, יותר מאבא. אחרי שהאמא של פיצי
נשארה לבד עם הילדות ופיצי התינוק, מי היה נותן לה לאסוף את כל
מה שנשאר בסוף היום אצלו בחנות ירקות? מי היה דוחף לה קצת
בכיס? מי היה נותן לה תרנגולות בשביל ביצים ובשביל מרק עוף
לילדים, ושמן זית ירוק מלא בריאות בפנים?
פיצי, משהיה ילד היה שותה כל בוקר כוס שמן ירוק עם לכלוכים כמו
הדוד רמזי. הכול רמזי היה מביא טרי מהכפר.

רמזי ואח שלו, תאופיק, הם ממיסר.
מיסר אל גרבייה זה שלנו. מיסר אל שרקייה בצד ממול.
שעוד היו מדברים פוליטיקה, פיצי זרק לרמזי פעם שאפשר לשים גדר
ולהעביר את מיסר אל גרבייה לצד השני.
רמזי נעלב. פעם ראשונה שפיצי ראה כעס אצלו בפנים. הפנים שלו
נהיו לבנות.
"איבני," הוא אמר לו. "אתה היית מסתובב אצלי בחצר. אני הייתי
כמו דוד שלך. אל תדבר אלי ככה. לא יפה."
ופיצי שתק.

הבנדודים האמיתיים של הילדים של רמזי הסתובבו חופשי בין שרקייה
לגרבייה, ופיצי היה משחק כדורגל עם הרון, הבן של תאופיק. חברים
טובים, יעני, כמו שילדים חברים, וכמו שפיצי היה לו שכל
ברגליים, ככה הרון היה לו שכל על הכתפיים.
אבל הרון אפפם לא היה בא אצלו הבית.
לא אוהב את העיר הוא היה אומר וצוחק.
אבל איפה כאן ואיפה עיר. זה עיר זה, אצלנו? זה כמו כפר, אשכרה
כפר. אולי לא כמו מיסר, אבל כפר.
לא רצה לבוא. בטח היה מפחד.
בחור חכם הרון. נסע ללמוד רופא שיניים ופתח מרפאה פה אצלנו.
כבר לא היה מפחד ולא מתבייש. ורק אנחנו נשארנו, ככה. אפחד
אצלנו לא רופא שיניים.

0

אבא קרא לו הרון.
אבא שלנו, תאופיק, הוא איש חכם, אוטודידקט, שהשכלתו הפורמאלית
נקטעה.
לפני המלחמה, כשהכפר היה עשיר ולא שרקייה ולא גרבייה ולא בטיח,
אלא מיסר אחד, אבא למד באוניברסיטה האמריקאית בבירות. במלחמה
הוא כמעט נתקע בבירות.
כמעט.
אם הוא היה מחכה, לא היו נותנים לו לחזור למיסר. הייתי גדלה
במחנה פליטים בלבנון, אם בכלל הייתי.

אבא מכיר את ההיסטוריה של המזרח התיכון בעל פה. אם שואלים אותו
כמה אנשים חיו בפלסטין, נניח באלף שש מאות וחמש עשרה, הוא ישר
שולף תשובה.
אפס יאהוד.

אבא העריץ את הרון אל רשיד, החליף הגדול, שחפר את תעלת סואץ
אלף שנה לפני האירופים.
לבן שנולד לו אחרי שש בנות קרא הרון. הרון הוא הבן הקטן של
דינה, האשה הראשונה. הוא מבוגר ממני בעשר שנים. אמא שלי, מונה,
היא האשה השנייה. יש לי אבא זקן כמו סבא, ואמא צעירה ויפה כמו
אחות גדולה. מונה היתה בת שש עשרה כשילדה אותי. יש לי עוד שלוש
אחיות קטנות, ובין כל הבנות האלו הרון כמו תרנגול בלול.
אח גדול.

אבא חלם על אימפריה ערבית ממזרח השמש ועד ים. הוא אמר שלפני
הערבים לא היה כלום, לא אלגברה ולא הנדסה. הערבים המציאו את
האפס. לפניהם אף אחד לא חשב על האפס.
לא המצרים, לא היוונים, לא הרומאים ולא הפרסים.
הוא הראה לי איך כותבים מספרים כמו היאהוד. אלה הספרות הערביות
המקוריות. אבל הוא כתב אותן בכתב זוויתי, ככה שכל ספרה מראה את
מספר הזוויות שלה, ואיך האפס הוא עגול. בלי זוויות בכלל.
הרון היה יושב בצד. קצת כועס קצת צוחק. מה אתה מכניס למאריים
שטויות? ילדות לא צריכות לדעת דברים כאלה.

אבל כשהייתי ילדה ראיתי אצל הרון בחדר "דברים כאלה".
על הקיר אצלו בחדר ראיתי פוסטר.

זהו פול פוט.
האיש שהפך את קמבודיה לאבק.
פנים עגולים ומתוקים של ילד.
עמדתי והסתכלתי. הרון הרשה.

"את יודעת, אפילו משקפיים אסור היה להרכיב שם. מי שהיו לו
משקפיים היה ווליד אל מות.
החמר רוז' פתחו את ספר ההיסטוריה בדף חדש. שנת האפס, ומי שלא
התחיל לספור משנת האפס, מי שהביא אתו משהו מלפני שנת האפס, היה
מוצא את עצמו עם שקית ניילון כחולה על הראש וידיים קשורות
מאחורי הגב. שוכב על יד הכביש".
הקול של הרון היה רך.

0

רמזי היה שולח לפיצי ארוחת צהריים עם מאריים, הבת אח שלו.
באמא שלי לא הייתי אומר שהיא ערבייה. היא בחורה יפה, מאריים,
עובדת סייעת בגן נעומי.
היא היתה הולכת לכל מקום עם האח הקטן שלה, מוסא. הוא היה בחדר
תינוקים בגן נעומי, ילד יפה כמו אחות שלו. היא היתה מסתובבת
איתו בקנגורו על הבטן, כמו היהודיות.

"את בשבילו כמו אמא." פיצי היה אומר לה ודוחף לפה חתיכת עוף
בסומאק שהוא כל כך אהב. מאריים היתה מביאה לו את זה מהמטבח של
אמא שלה במיסר.
"הוא בטוח שאני אמא שלו," מאריים חייכה "לאמא שלנו הוא קורא
דודה מונה. לי הוא קורא אמא".

0

חשבתי שהרון יהרוג אותי.
אבל הרבה זמן הוא לא אמר כלום.
"אני צריך להרוג אותך." הוא אמר "במקום אחר ובזמן אחר הייתי
הורג אותך, מאריים, אל תשכחי."
לימור, האסיסטנטית שלו, לא הבינה אף מילה. אני בטוחה בזה, כי
היא חייכה מול הדמעות המוחבאות שלי ושאלה "מה קורה מאריימי?
איך בבצפר?"
הייתי אז באמצע השישית, בת שש עשרה ובהריון. כמו שהיתה אמא שלי
איתי.
"בסדר כזה, לימורי. מה העניינים?"
בחוץ חיכה להרון דוקטור זנדברג. הם נסעו יחד לכנס רופאי שיניים
בתל אביב.

אבא כבר היה איש זקן. הוא לא קובע. הוא הסכים.
הרון החליט על הכול.
נסענו לכמה זמן.
אחר כך חזרנו.
הרון סידר את הרישום במשרד הפנים.
לא יודעת מה הוא עשה שם.
אמא נעשתה האמא של הבן שלי, ואבא נעשה האבא של הבן שלי.
יותר מזה אני לא זוכרת כלום.
קברתי עמוק.

הדייה רציתי לקרוא לו. מתנה.
הרון צחק.
הוא אמר שהאח הקטן של מאריים והרון צריך להיקרא מוסא. הרון
מכיר את התנ"ך הרבה יותר טוב מהרבה יאהוד שאני מכירה. הוא אומר
שאנחנו בני הארץ האמיתיים, שלא עזבו אותה מעולם. היאהוד הם ערב
רב. אספסוף. ד'ימי, בני חסות. הוא קצת פנאט בעניינים האלה.
אף אחד לא מנע ממני לקרוא לו הדייה, כשישן כמו גור של קנגורים
על הבטן שלי.

0

"זה החוזר שקיבלנו מהמשטרה." אמרה מאריים "רמזי רוצה שתקרא".
פיצי צחק.
הוא תואר שלישי, יענו בוגר כתה גימל. פיצי וקריאה זה לא זוג
מהשמיים. מהפדיחה הוא צחק.
"תור גדול בכניסה לחניון זה התקהלות," מאריים הקריאה כמעט בלי
להסתכל בדף, כאילו היא מדברת איתו רגיל. "זה מסוכן, צריך חורים
יותר גדולים במסננת הבדיקה".
נשמה היא היתה, עשתה תצמה לא יודעת איך קשה לו לקרוא, והעבירה
לו את כל החוזר, בלי להוריד מהכבוד שלו. מי מעורר חשד כבד, מי
זכמ"א, יענו זכות מעבר אוטומטי.
פיצי הקשיב אפילו שכל ההנחיות שוות לתחת. הוא, יש לו שיטה -
מרטיב תאצבע ומרגיש תרוח. לא תמיד הוא בודק חזק, אבל מתי שהוא
בודק שעות, סימן שיש לו סיבה טובה.
"רמזי אומר שאין לך מה לדאוג, פה זה מקום שייך לערפים." היא
אמרה ואחרי זה הורידה חתיכה מהעוף וזרקה לגור של החתולה שעמד
שם.
היא היתה מצחיקה וחמודה ויפה. אם רק לא היתה הגדר החלודה בין
גרבייה לשרקייה. אם רק לא היתה לו גדר בפנים בלב שלו.
"את אוהבת גורים, מאריים?"
"פעם אהבתי."

0

התחלתי לעבוד אצל נעמי בגן, וכבר לא חזרתי ללמוד.
מוסא היה בתינוקיה, וככה לא נפרדנו. הוא לא היה אצלי בקבוצה,
אבל ידעתי שהוא לידי. הריח שלו, שהיה הריח שלי, עטף אותי. הגן
היה קרוב למרפאה של הרון. אם מזג האוויר אפשר זאת, יכולתי ללכת
לשם ברגל. ההליכה ברחוב היתה תמציתו המזוקקת של האושר. רק אני
והתינוק שלי, והעולם איננו.

מוזר, אבל מאז שהוא נולד, החיבה שלי לילדים אחרים פחתה. האהבה
הצטמחה בן לילה בלבי, אהבה שהיתה נתונה רק לו. כוחות נפש
עצומים נדרשו לי לקיים את מראית העין בעבודה.
הילדים עדיין נוגעים ללבי, והמחשבה אודות סבל מתמשך של ילדים
ותינוקות מוציאה אותי מדעתי, אבל לא היה ולו ילד אחד חי ונושם,
שעורר בי רגש עז. להפך, נעשיתי קנאית. לא יכולתי לשאת את חינם
של ילדים אחרים. איש לא יאפיל על מוסא שלי.
קשה להודות בזה, זה מכוער ומפחיד, כשהסתכלתי בראי הביטה בי אמא
פנתרה.

אחרי הזמן הרועש בגן חלף הערב בבדידות מתוקה. לא גרתי עם
ההורים שלי. הם לא הסכימו בשום אופן ש"ההוא" יגור אצלם בבית.
סידרו לי לידם את הבית הקטן, שהיה שייך פעם להורים של אבא.
סדר היום, שהיה מרווח ונינוח, כשהיה ער, הפך להדוק וקפדני לאחר
ששכב לישון. את עבודות הבית עשיתי כשישן, כיבסתי את בגדיו
והכנתי את ארוחת הערב למחר.

בחורף מוסא חלה. חום גבוה ושיעול נבחני, והשגרה הנעימה השתבשה.
לא יכולתי לצאת מן הבית. אמא היתה מביאה לי את המצרכים, שהיו
דרושים לנו, בדרך כלל היתה מניחה את הסל בפתח הדלת, לפעמים
היתה מעיפה ב"הוא" מבט קצרצר. אחר כך היתה הולכת.
הרון בדק אותו. זה כלום, רק סטרידור. צריך לתלות לו סדינים
רטובים מסביב למיטה.
בלילות השארתי אותו לבדו וחמקתי החוצה כשבידי שקית האשפה.
הייתי רצה במדרגות אל מיכל האשפה הגדול בקצה הרחוב ומבריחה את
החתולים, שהיו מחכים ליד פתח המיכל כדי לקפוץ מעלה אל השקית
ומטה אל תכולתה שהתפזרה לרגלי.
מדי לילה הייתי רצה ברחוב הביתה. מתנשפת נכנסתי לחדרו. שם, ליד
מיטתו שררה שלווה בלתי מופרעת של שנת תינוק עמוקה.
רק רגעים ספורים.
רגע כמו נצח קטן.
הפרדה הקצרה ממנו מדי לילה תלשה ביד גסה משהו בתוכי. התחלתי
לסבול מנדודי שנה, נקרעת בסיוט לילה חוזר.

...אני עסוקה מאד. הולכת במהירות. הדרך רצה לפני. פנים
ונופים חולפים. אני מתנשפת. אני בשליחות...

לפעמים הייתי מתעוררת. לפעמים היה לחלום המשך, ואז היתה
מופיעה בו חבילה עטופה. קראתי לו "חלום המתנה". לפעמים לא
ראיתי אותה, אבל ידעתי שהיא אצלי, חבוקה בזרועותי.

צריך להתחיל לרוץ. מוזר, כבר לא קשה לנשום. הנוף חולף
במהירות, מטושטש. דווקא נעים. אני מתחילה לרחף, כששערותי
נושבות ברוח. הכול קל כל כך קל. המהירות מאבדת את משמעותה,
כשהרוח פוסקת לנשוב והנוף נעלם. ריק סביב.
הגעתי.
אני מחבקת את עצמי.
הידיים שלי ריקות.

הייתי מתעוררת רטובה, מחבקת את עצמי בכוח. התחלתי לישון בחדר
שלו, וכשהזניק אותי החלום ממיטתי, יכולתי לשמוע מיד את הנשימה
שלו. רגועה, קצת מחרחרת. נגעתי לו בלחי.
שששש אמא, אל תבכי.
גם כשהבריא לא הפסיק להשתעל. משהו מהחורף האיום עבר איתנו
לקיץ.

0

"מאריים מתחתנת." אמר הרון ופיצי הסתכל בו מבולבל. לא ידע אם
זה הזמנה לחתונה, ובכלל מה פתאום היא מתחתנת.
הוא היה קצת דלוק עליה.
קצת? למה קצת?
אבל לא היה שום מצב בשבילו והוא חייך להרון והושיט לו יד
וחיבוק.
"מברוכ, יא אחי."
"קוראים לו קרלוס. רופא שיניים. בחור ארגנטיני. משלנו. בטח.
מדבר ערבית שוטפת. משפחה סורית ותיקה בבואנוס איירס."
"מאריים בחורה צעירה, לא מלומדת. לא יהיה לה קשה לחיות עם איש
כזה? עם דוקטור?"
"בחייאת, פיצי. מאריים חכמה. היא תלמד".
"איפה היא? אני רוצה להגיד לה מזל טוב".
"תהיה לך הזדמנות. היא בחופש מהגן. נסעה לדודים לנוח".
"ומוסא?"
"בבית. יש לו אבא ואמא, לא? תשמור טוב, כן, יא חביבי?" הרון
חייך "תסתדר בלי העוף בסומאק של דודה מונה?"

0

בפעם הראשונה ראיתי את קרלוס מרחוק. הוא טייל בגינה הציבורית
יחד עם הרון. אני הלכתי ליד הגדר של הברכה עם העגלה של מוסא.
זה היה אחר הצהריים ובדיוק יצאנו מהגן. אהבתי ללכת שם. גם מוסא
אהב. יש שם שדרת הרדופים עם ריח משכר.
ראיתי שהרון מדבר עם הידיים בתנועות רחבות והבחור השני שותק עם
הידיים. מקשיב. לא הייתי צריכה לשמוע כדי לדעת מה הרון אומר.

0
"הוא בחור פתוח, מאריים. ארגנטינה זו ארץ אחרת, כמעט
אירופאית."
הרון הסתכל על מוסא. מבט חודר.
"הם אחרים שם. הוא יקבל אותך אפילו שאת לא בתולה, מקסימום יעשה
פרצוף."
ואני הבנתי. מוסא יישאר לנצח האח שלנו. בן זקונים קטן ויקר.
0

אחר כך פגשתי אותו. פעם אצל הדוד של אמא, פעם בבית של סבא. אחר
כך טיילנו כבר לבד. עשיתי הכול לאט.
לא כמו בפעם הראשונה.
הוא היה שחור ולבן, קרלוס, עור לבן ושער שחור ושפם שחור. אפילו
לאבא ולדוד רמזי לא היה כזה שפם עבה. קרלוס הגיע אלי מהעתיד,
מהעבר. הוא היה מתוק. שחור ולבן. כמו תמונות באלבום. כמו קפה
רותח בספל חרסינה. הוא רצה לקחת אותי אתו לארגנטינה.
רחוק מכאן.

"קרלו, לא קרלוס" הוא הסתכל אלי בעיני פחם שלו "כותבים קרלוס,
קוראים קרלו. את תלמדי בקלות, מאריים. את בחורה חכמה. למה לא
המשכת בלימודים?"
"הייתי טיפשה, קרלו."
"אני אוהב אותך, מאריים."

הרון זרק אותי למים. עכשיו הכול היה בידיים שלי.
יש גן עדן בצד השני של העולם.
אני כל כך רוצה להיות שם, רחוק מכאן, עד שהעור שלי נעשה כמו
עור ברווז.

כשהייתי אצל הדודים הרגשתי כמו פעם, כשהייתי ילדה קטנה. פתאום
הייתי שוב עם בנות הדוד, שהיו כאלה חברות טובות שלי. איך היינו
משתוללות בכל החגיגות המשפחתיות. זה היה כל כך טוב. כולם אהבו
אותי.
הראיתי להם תמונות של קרלו. קרלו ואני בים, קרלו ואני בראש
הנקרה, קרלו ואני בטיילת.
הבנות קינאו בי. הו כן.
לא ידעתי כמה הייתי צמאה לקנאה הזו. כמו פעם, כשמאריים של
תאופיק היתה היפה בבנות, הכי חמודה, הכי מקסימה. האושר של
המשפחה.

והרון דיבר איתי. הסביר לי הכול. הקול שלו היה רך כמו אז,
כשראיתי אצלו בחדר את התמונה.
הוא הראה לי איך מחברים את החוט.
"את בטוחה שהוא ימצא אותו?"
הייתי בטוחה. הוא מחובר לחולצה בקליפס עם שרוך קצר.
קניתי לו ב"מגה פארם" את הקליפס הכי טוב, כזה שאין לו סיכת
בטחון, שיכולה להיפתח ולדקור, או שנופל כל הזמן ואז המוצץ נופל
על הרצפה. את השרוך קיצרתי בעצמי, שאי אפשר יהיה לכרוך אותו
סביב הצוואר.

אוי איך הבטן שלי כואבת. הלב דופק לי בתוך הבטן, אבל כשאני
מסתכלת על התמונה של קרלו באלבום, ואני רואה את בת דודי,
נעימה, מסתכלת בי ואחר כך בתמונה של קרלו ושוב בי, אני מרגישה
שעם כל סיבוב של המבט שלה הכאב הולך ומתקטן והופך לנקודה קשה
כמו אגרוף.
ויש הרבה אמהות גיבורות. ילד בן עשרים הוא לא פחות פצע בלב
מילד בן שנה. אפילו יותר.
אני חזקה.

0

היתה שעה מאוחרת, המשרדים היו ריקים, אבל החנויות היו מלאות.
פיצי עמד בכניסה, מתי שמאריים הגיעה עם העגלה של מוסא.
מוסא היה לבוש כמו נסיך, כמו תמיד.
"מזל טוב" הוא אמר לה ולחץ לה את היד. אש האהבה.
"תגידי מאריים, איך הילד יסתדר בלעדייך?" הוא שאל והסתכל על
מוסא, ומאריים חייכה. שהיא לחצה לו את היד, היא ככה קצת ליטפה
אותה.
"אתה כבר לא ילד, פיצי, תמצא בחורה ותשכח אותי."
מוסא השתעל.
"אני קופצת איתו למגה פארם. אולי מכשיר אדים קרים יעזור."

היא נכנסה לקניונית, פיצי ראה איך היא מתכופפת לעגלה ומחברת את
המוצץ בקליפס לחולצה של הילד, היא היתה יפה מאחורה כמו מקדימה.
שנייה אחר כך יצאה בריצה.
"שכחתי את המפתחות באוטו!" היא צעקה לפיצי "הילד בעגלה בפנים,
רק תשים עליו עין מבחוץ."
היא רצה כמו משוגעת, ופיצי ראה את מוסא מאחורי דלת הזכוכית מכה
עם הרגליים בחרוזים הגדולים בעגלה שלו ומחייך אליו. פיצי חייך
בחזרה ואחרי זה מוסא לקח את המוצץ ביד.

0
ת.מ.ז.ה