קוראים יקרים,

בקטע הזה (חולות ניצנים ושאר ירקות..) החלטתי לכתוב על משהו
שקרה לי לפני מספר ימים,
חוויה מעניינת, מפחידה ולא נעימה שעצרה את חיי לרגע וגרמה לי
לחשוב...

ביום רביעי (8/10/2003 אם אני לא טועה...) יצאתי עם מגמת
ביולוגיה לסיור בחולות ניצנים...
מטרת הסיור היתה לחקור את האורגניזמים החיים בסביבה המדברית
הזאת והדרך שבה
האורגניזמים הנ"ל מותאמים לחיים בסביבה מדברית, אבל אל תדאגו,
לא על זה אני הולך לספר לכם.
רק בשביל ידע כללי, שעת יציאה 1:00 בצהריים ושעת חזרה 1:30
בלילה.

הגענו אל השטח בערך בשעה 15:30 לאחר נסיעה ארוכה יחסית...
פרקנו את הציוד שלנו ונכנסו לשטח... לאחר הליכה קצרה
מהאוטובוסים (בערך קילומטר) היינו באמצע שומקום, מוקפים
בדיונות ענקיות של חול...

הסבר קצר של המדריכה מהחברה להגנת הטבע ויצאנו לסרוק את
השטח... התגלגלנו על הדיונות, עקבנו אחר עקבות של בע"ח שונים
(מיותר לציין שלא הגענו לשום מקום מיוחד)..
לאט לאט הזמן עבר, הקמנו תחנת מיקרו-אקלים (אל תשאלו מה זה),
הצבנו מלכודות לבע"ח (אל תדאגו לא פגענו באף אחד) וסוף כל סוף,
מצאנו את עצמנו בסביבות השעה 6:30 עם עודף של זמן חופשי...

מכיוון שהשטח לא היה מואר ולא היתה אספקה של חשמל וכדומה אני
וכמה מחבריי כצופיפניקים לתפארת התארגנו עם פנסינים (פנסים
סיניים) וסיר גדול, הקמנו מדורה והכנו מרק לכולם...
אחרי שגמרנו להכין את המרק ולאחר קבלת מספר לא מבוטל של מחמאות
מצד המורים על ההתארגנות שלנו התיישבנו עם המרק והגיטרה לנגן
ולשיר..

החלטתי לפתוח בשיר שלמדתי לא מזמן: "לאורך הים" של עופרה
חזה... כולם שרו והיה ממש יפה...
התכוונתי לקום כדי להביא את ספר השירים והרגשתי כאב נוראי
בברך... בהתחלה הייתי בטוח שהתיישבתי על גחל לוהט מהמדורה (זה
כבר קרה לי פעם), הרמתי את הרגל במהירות ונחשו מה ראיתי
מתחתייה.... עקרב... כן... נעקצתי על ידי עקרב (צהוב אם זה
מעניין אתכם...)

ברגעים הראשונים לאחר העקיצה לא ידעתי מה לעשות... הייתי בלחץ
לא נורמלי...
תוך כמה שניות החלטתי שעליי להירגע ולנצל את הידע שלי בתחום
העזרה הראשונה
שצברתי בעקבות קריאה אין סופית של מדריכי ע"ר באינטרנט...

כבר בשניות הראשונות לאחר העקיצה הכאב היה בלתי נסבל... כאב
מיוחד שלא הרגשתי אף פעם.
ידעתי שאסור לתת לארס להתפשט, וכדי שזה לא יקרה אילתרתי לעצמי
חוסם עורקים והתיישבתי על הקרקע בלי לזוז כדי להאט את זרימת
הדם...

בינתיים החברים שלי כבר רצו וקראו למוריה (רכזת הביולוגיה בבית
הספר שלנו).
מכיוון שהיינו בשטח שאליו לא יכל להגיע אמבולנס ובטח שלא
האוטובוס של הסיור נאלצנו ללכת ברגל עד לאוטובוסים (בערך
קילומטר)... זהו דבר שאסור לעשות במקרה של עקיצת עקרב... אבל
לא היתה ברירה... האוטובוס חיכה כבר עם המנוע דולק וברגע
שעליתי התחלנו בנסיעה לביה"ח ברזילי.

הנסיעה למרות שארכה רק חצי שעה בערך נראתה ארוכה הרבה יותר
מזה...
שכוב על המושבים הרגשתי איך הכאב מתחיל להתפשט מהברך למטה
ולמעלה...
זה היה מפחיד מאוד, כי בתור חובב עזרה ראשונה ורפואת חירום אני
יודע את כל התסמינים
וההשפעות של עקיצת עקרב על גוף האדם והם לא מעודדים במיוחד...
מיותר לציין איזה מחשבות עוברות לי בראש במהלך הנסיעה...
מחשבות שלא חשבתי שאאלץ
להתמודד איתן, לא בגיל הזה לפחות.

הגענו חדר מיון, בחוץ כבר חיכה רופא עם אלונקה ומייד הכניסו
אותי לחדר ועשו לי כמה בדיקות
ביניהן לחץ דם, דופק, נשימה ועוד ועוד... הכאב המשיך
להתגבר...
כשהכאב היה כבר קרוב לבלתי נסבל ביקשתי ממוריה שתקרא לאחות
ותבקש ממנה שתתן לי
משהו כדי להקל על הכאב... אחרי עוד חצי שעה של המתנה קיבלתי
אקמול... זה לא עזר...

לאחר עוד עשר דקות הגיע רופא, שאל אותי כמה שאלות ושלח אותי ל
- "מחלקה פנימית ב'"
מכיוון שאני בן 16 לא שלחו אותי למחלקה של ילדים אלא למחלקה של
כל המבוגרים...
לא נעים במיוחד... מייד חיברו אותי לאינפוזיה, לקחו ממני דם,
חיברו אלי כל מיני מכשירים
שבדקו את הדופק שלי, את החום ואת לחץ הדם... כדי שחס וחלילה
אני לא אתפגר להם באמצע...

הם החליטו שעליי להישאר עד למחרת להשגחה... כי התסמינים של
העקיצה היו אמורים להיות הרבה יותר חמורים... ברגע הזה החליטה
מוריה שעליה להתקשר לאבא שלי כדי שיבוא להיות איתי במהלך
הלילה... שיחת טלפון קצרה ואבא כבר היה בדרכו אלי...

עד שאבא הגיע אני ומוריה הספקנו לדבר על הא ועל דה (זה די עזר
לשכוח מהכאב לכמה רגעים).
דיברנו על תנועת הצופים והשומר הצעיר, על מכתב הטייסים הסרבנים
ועל מצב החסה בשטחים...

היה כבר מאוחר ואבא הגיע... את הלילה העברתי בשינה מעטה
מאוד... בגלל שכל החוטים שהיו מחוברים אלי הפריעו לי לישון
ובגלל שהכאב, שעד אז היה סתם כאב הפך לכאב של כוויה,
כאילו כל הרגל שלי היתה בתוך המדורה...

התעוררתי מוקדם יחסית (6 בבוקר) בגלל הכאב ולרעש שיעולי הבוקר
של מספר זקנים בחדר הסמוך אלי... הזמן שעבר מהרגע שהתעוררתי
ועד הרגע שבא הרופא לבדוק אותי נראה כמו נצח...
הרופאים אמרו שככל הנראה מה שהציל אותי היתה העובדה שלבשתי
ג'ינס והוא ספג חלק מהארס...
לקראת הצהריים שוחררתי הביתה.

המקרה הזה היה מין מעצור בחיי היום יום שלי, שגרם לי לחשוב על
דברים באמת חשובים...
את כל הזמן מרגע שחרורי מבית החולים ועד שנרדמתי באותו לילה
"ביליתי" במחשבות
מאוד קשות על מה שיכל לקרות לי...

אז זהו, עדיין כואב לי מדי פעם כשאני מתאמץ, אבל אני בסדר...

להתראות בקטע הבא...
עומר..

נ.ב: אני מקווה שהקטע הזה גרם לכם לחשוב על הדברים שבאמת
חשובים בחיים .
אל תבזבזו את הזמן של מריבות שטותיות, תחשבו על זה.