כיתה ג' או ד'. חם, כל כך חם היה, ואני חנוטה בחליפת צמר
ירוקה-כחולה, משובצת, מכוערת כל-כך (מה לעזאזל חשבתי?!). "לא
חם לחברה שלך?" שאלו שתי נערות בגופיות את מיכל, גבות מחוברת
וקוקו שקר, וחברות שנגמרה במריבה אחת גדולה. הדרך הקצרה לבית
הספר, אולם הספורט - של ההצגות, הכדורסל וגם האזכרות. מסביב
סולמות עץ, מורים והורים גאים בכישרון הצעיר שלהם. על הבמה,
נערה דקה קופצת בחבל, קדימה ואחורה, גילגול של החבל, שתי
קפיצות, והנה מצטרפת עוד אחת, ועכשיו הן קופצות ביחד, קדימה
ואחורה, רגל-רודפת-רגל, קפיצה והפסקה, קפיצה רצופה. מחיאות
כפיים, ולכישרון הבא, שיפתיע, שירגש אותנו אם אפשר, בבקשה.

וענת על הבמה, קלסר צהוב (איפה הוא, באמת?), שירים מודפסים
בפונטים קשיחים, אי אפשר להגדיל או להקטין, להוסיף ציור או
להזיז לצד שמאל, רק לכתוב ולהדפיס (רק בת 9 וכבר היא אוהבת את
זה כל כך). אינשטיין. נראה לי שזה השם. בעידן שלפני החלונות,
וכבר מצאתי סיבות מספיק טובות לשבת מולו שעות, עם חתולים
קופצים מחלונות ונחש שממלא שטחים וכדורים שמנסים להפריע,
וחלליות שיורות ומכונית-חופרת שמחפשת שקי זהב, אבל רק שלא יפלו
עליה.

ניסיון לא-מוצלח לצטט משהו מאותו הערב:
"נוסעים לטיול, התיקים ארוזים,
כרגיל אחי שאל - נראה ברווזים?"
סתם, כי זה היה חרוז.
לא זוכרת יותר מזה, רק שאמא (עד היום, אחד ממחזקי האגו
הרציניים ביותר) סיפרה שההורים התלהבו, ורצו לראות במו עינהם
את הפלא, הקלסר הצהוב, עם הפונטים הקשיחים, והברווזים.

אבל איפה היא עכשיו?
המוזה?

היא היתה שם בכלל?
(ישפטו הקוראים).

פוטנציאל לא ממומש שכמותי.

ממש מעניין לכם ת'תחת.