ברגעים הקשים ביותר
אף אחד לא נמצא שם בשבילי
אני מתמוטטת
נופלת
מתחילה לאט להיעלם
ואין לי עם מי לדבר
רק החושך תמיד נמצא
ודואג להזכיר לי כמה אני לבד
דואג לתת לי לזרום במחשבות חשוכות
ולההפך לחלק מאותה דממה מכאיבה.

כשאתה אומר לי שאני בסדר,
אתה לעולם לא מתכוון לזה באמת
כי גם אתה נעלם לי אחרי שבוע
ואני רודפת אחריך כאילו היית תקווה
כאילו היית שמחה
אור קטן
חומר ששואפים ונרגעים איתו
אבל אתה סך הכל
עמוד להיאחז בו
מחר זה יהיה עמוד אחר
וגם אחריו אני ארדוף
עד שאבין-
עמודים תמיד נשארים במקום
ואני לא משתנה
אני רק יודעת לבכות
על חלב שכבר מזמן נשפך

אני תולשת
מוציאה ממני
את החלקים המדממים
וממשיכה את הדרך
שוב
תמיד
רוקדת בריקוד הזה
לבד.