לפעמים אני חושבת עלייך,
על התקופה שעברנו ביחד,
בקושי ארבעה חודשים,
ולמדתי כל כך הרבה על החיים.

היית הגבר הראשון שנגע בי,
היית מה שנתן לי ביטחון עצמי,
הראית לי מהו המסלול הנכון,
הראית לי כיצד לחיות באמת.

לקחתי הכל ועשיתי מזה גוש נייר.
אמרתי לזה להתראות ו"שזה לא זה".

לפעמים אני כל כך מתגעגעת...
ממש מתחשק לי לשמוע את הקול שלך בטלפון,
הקול שפעם אמר לי שאוהב אותי,
שחיכה לרגע שיראה אותי,
זה חסר לי.

אני יודעת שאני לא מאוהבת בך.
יש גבר אחר בחיים שלי עכשיו...
אבל הדמות שלך הפכה לחלק ממני.
כל כך חלק ממני...

פעם כתבתי על שני עצים,
שני עצים שעומדים יחד במרכז סערה,
עצים שמתגברים על הכל,
ואתה יודע מה?
אני...
אני נפלתי.

כבר אין בי יסורי מצפון
וגם אין רגשות אשם.
אולי על הדרך שהכל נגמר -  כן...
אבל על ההחלטה הסופית -  לא.
כי אתה נורא מאושר.
הרי אמרת לי שיש לך בחורה מדהימה,
ולי יש מישהו שאני חושבת שאוהב.

בחגים האחרונים שלחת לי הודעות דרך הסלולרי,
המילים שלך החזירו אותי אחורה בזמן.
החזירו אותי לנשיקות שלך,
החזירו אותי לסיפורים שכתבת,
לעיניים החולמניות שלך,
לחיוך המתוק שלך,
ללב הטהור שלך.

אני לא אוהבת אותך כגבר,
אך אני צריכה אותך כידיד,
כי אני אוהבת את הנפש שלך,
אני אוהבת את מי שאתה,
למרות שמדובר בהפך המוחלט ממני...
ואולי דווקא זו הסיבה.

אני מתפללת שיש לך חיים מדהימים כפי שאתה מתאר.
אני מתפללת שיום אחד אהיה מאושרת כפי שאתה מאושר.
ואני פוחדת פחד מוות שתשכח אותי.

יש בי פחד כזה...
להישכח...
לא להתקיים באמת...

אתה הראית לי עד כמה אני חיה.
אני מתגעגעת לתחושה הזו.
אבל כך הם הדברים...
אני בחרתי.
אתה זרמת במעגל שאני ציירתי.
ועכשיו שבנית לעצמך מעגל משלך,
אני מרגישה שאיבדתי שליטה.

אני לא יודעת אם אני מאושרת...
אבל מתפללת שאתה מאושר...

ואני לא יודעת למה דווקא במוצאי כיפור אני כותבת את המילים
הללו.
אומרים ששערי השמיים פתוחים בימים האלה.
אם זה נכון, אז אני רוצה שתהיה שמח.
שתהיה בריא.

ואל תשכח אותי
כי אתה הראית לי מי אני...

שלך,
שירלי

6.10.2003