מאז שנולד ב 1962 לא הספיק לעשות שום דבר מועיל או משמעותי
בחייו מלבד לדבר על דברים מועילים ומשמעותיים שיעשה בחייו
(לטענתו, כך הוא כתב בצוואה). כמה קשה לי להסכים עם טענה זו.
אולי טענתו היחידה מאז ומעולם שאיתה לא הסכמתי, ויודע אני כמה
מעטים הם האנשים שיוכלו להצהיר הצהרה שכזאת.
לאן שלא הלך והיכן שלא השמיע את רעיונותיו המוזרים, תמיד היו
צרי אופקים שהגדירו אותו כ"בלתי יציב מבחינה נפשית" או "אדם על
גבול הטירוף"  (המרושעים שבהם פשוט קראו לו "משוגע"). אבל זה
אף פעם לא מנע ממנו להמשיך ולהפיץ את נבואותיו האפלות,
שמדברות, בדר"כ, על יום חמישי השחור (המצאה שלו, שבה מאוד
התגאה).
לא רבים יזכרו אותו בעוד כמה עשרות שנים מהיום, ועוד מעטים
יותר יעריכו כמה חשוב היה פועלו. אבל כאן תמיד הייתה גדולתו,
שכי אין אדם גדול יותר מאדם שמקריב את עצמו ללא עניין בפירות
התהילה.

את נתנאל (או נתי, כפי שתמיד התעקש) הכרתי לראשונה עוד
בילדותי. אז, כשעוד הייתי לא יותר מזאטוט חסר בינה, נראו לי
החיים פשוטים וקלים, ממש כמו סרט בורקס מתמשך. קשה לי להגיד
במילים מה מצאתי בו, מה משך אותי לנסות ולגלות את סודותיו
האפלים, ואם כי אין לי ספק שתמיד היה אדם מרתק, אני עדיין זוכר
בבהירות מבהילה את האימה שמילאה אותי בכל פעם שהסתכלתי לתוך
עיניו. אימה שהשאירה אותי ער במשך לילות רבים מחמת הסיוטים
הנוראיים. הו, כמה עליזים היו הימים ההם.
לאחר מכן, כאשר ימים אלו עברו, ואת חללם הריק מילאו ימים
חדשים, ימים של מלחמה (רבים עוד גורסים בחוצפה שמלחמה זאת לא
הייתה מעולם. ולהם אני אומר: בושו והכלימו לכם, מרוסני חזון!)
, אז גיליתי מה גדולה הייתה גבורתו, ומה נעלה הייתה מטרתו.
שהרי בכל פעם שהייתה לי את הזכות להחליף אתו מספר מילים, כאילו
נעלמו צרותי הרבות ואינן. כאילו הייתי הוא.
בתום המלחמה, כאשר כבר הייתי אלם צעיר, והוא היה אדם כבן
חמישים (למרות שצעיר היה בנפשו לפחות כמוני, אם לא יותר) לקח
אותי להיות שולייתו. אין בי צל אחד ויחיד של ספק שיום זה היה
היום החשוב בחיי חסרי המשמעות, יום שבו עברתי מעולמו החשוך של
השקר לעולמה המואר של האמת.

השבועות שעקבו ליום זה היו השבועות הקשים ביותר שידעתי מעודי.
אמי (זיכרונה לברכה) זרקה אותי מהבית בטענה שהפכתי לאנטיפאת,
חברי חדלו מלדבר איתי, ונראה היה שאפילו השמש בכבודה ובעצמה
הפסיקה לזרוח מעל ראשי. אך כפי שידעתי אז ועודני יודע היום,
קורבן זה היה מזערי וצנום לעומת הברכה והגאולה שלה זכיתי. שלה
היינו יכולים לזכות כולנו.
מאז אותו יום צעדתי בגאון לצדו, עמדתי אתו כנגד כל המכשולים
(אם כי מעולם לא היה לי שמץ מאומץ ליבו העצום), ולמדתי, כמוהו,
לא לאהוב איש (מלבדו כמובן, שהרי אותו אהבתי בכל לבבי).

ועכשיו, כאשר אני עומד כאן ביום שחור זה (שחור לפחות כשאר
הימים, אולי מלבד יום חמישי), וכאשר כל מה שנשאר לי ממורי ורבי
הם אוסף זיכרונותיי ותלאות מסעותיי, הרשו לי להזיל דמעה של
כבוד לזכרו של איש דגול זה. מי ייתן ודמעה זו תהיה אות ומופת
לדורות הבאים.
יהי זכרו ברוך.
אמן.
זהו.