זה היה בית גדול מדי בשבילנו.
רצינו לעבור אל היישוב היפה הזה שנמצא חמש דקות מכפר-סבא, אבל
באמת חמש דקות. ציון המתווך ליקט לנו כמה בתים שנראו לו
מתאימים ונסענו לראות אותם. זה היה הבית השני שראינו באותו
היום, אני חושב.
היו לו שתי קומות גדולות, לבית, וחצר גדולה ובה ערוגות גדולות
ומדשאה גדולה ופרחים, פרחים פורחים בכל מקום. ובכל זאת היה בו
מין שקט כזה, שקט לא נעים, מטריד. דומה להעדרו של זמזום מנוע
מוכר. חוסר רעש המעיד על נתיך שרוף, על תקלה.
בעל הבית חיכה לנו בכניסה. הוא היה איש נמוך, בעל פנים מלאות,
נעימות, ועליהן אותו שקט קודר, מוזר. הוא עשה רושם של טיפוס רך
למדי. ואולי היתה בו איזו קשיות שלא הבחנתי בה. אולי.
בקומת הכניסה היו מטבח מצויד היטב וסלון נאה ולא היה בהם איש.
כולם עלו למעלה, לראות את חדרי השינה, ואני נשארתי למטה. היו
תמונות על המקרר, מוצמדות אליו במגנטים קטנים. תמונות
משפחתיות. אישה נאה, בהירת שיער, על חוף הים, עם שני ילדים
קטנים, ולצדה האיש הזה שפתח לנו את הדלת, בבגד ים, מעט צעיר
יותר, מחייך. איזה מקום מוזר לשים בו תמונות משפחתיות, על
המקרר.
השקט היה עז כל-כך והכל נראה נורמלי כל-כך, למעט היעדר האישה
והילדים.
פתחתי ברז. רציתי לבדוק אם המים זורמים. כל-כך שקט ועזוב היה
שם. רעיון מטופש. הם זרמו, כמובן, כרגיל.
אשתי ירדה למטה.
"מה אתה משחק להם בכל דבר? בוא כבר לראות את הקומה העליונה. יש
לנו עוד בתים לראות היום, אתה יודע."
המדרגות הסתחררו סביב חלל גדול. כזה שאפשר לתלות בו עשרות
בלוני הליום, בימי הולדת של ילדים. ילדים שירוצו, צוחקים,
במעלה ובמורד המדרגות האלה וירגיזו את המבוגרים.
בקומה השניה היו יותר מדי חדרים. אמרתי את זה לציון. יותר מדי
חדרים בשבילנו. לנו יש רק שני ילדים. להם היו ארבעה. שנים מן
הארבעה היו תאומות, תינוקות בנות כמה חודשים, אשר ישנו בקצה
המסדרון. ואנחנו, לכן, דיברנו בלחישה. מה שהיה נוח לאיש השקט
מדי וגם לנו ולציון, המתווך.
"זה די נורא", לחשה לי אשתי, "התינוקות רק נולדו והם
מתגרשים".
"יכול להיות שהוא יוכל לרדת קצת במחיר", לחש ציון, "הוא חייב
למכור."
"זה גדול מדי בשבילנו, ציון", לחשתי אני.
ואז ירדנו למטה ונפרדנו בנימוס והתחלנו ללכת והאיש הלך קצת
אחרינו ונעמד באמצע החצר ובאמצע חייו ונעץ מבט בערוגת פרחים
גדולה שהייתה שם. הביט סתם, ושתק. וציון, שהיה מתווך דירות
ובכל זאת בן אדם, נעצר על ידו והניח כף יד כבדה, מנחמת, על
כתפו, ולחץ אותה. כאילו רצה לומר לו - יהיה טוב, תראה. אני
אמכור לך את הבית הזה. אני אמכור לך אותו במחיר טוב. אני אמכור
אותך לקרעי קרעים ולשברי שברים.

שנתיים, או שלוש, לאחר מכן ישבתי בעבודה והטלפון צלצל. זו
הייתה אישתי. היא שלחה את בננו אל חנות המכולת, לקנות משהו,
כמה שעות קודם לכן, והוא עדיין לא חזר. יצאה וחפשה אותו בכל
היישוב ולא מצאה. היא הייתה מבוהלת. גם אני.
קמתי, יצאתי ונסעתי הביתה. זה היה חטא, עוון לא יכופר, לקום
ולעזוב את העבודה באמצע היום או בכלל. הייתי עבד היי-טק באותם
ימים. אבל, היה כאן עניין חשוב מספיק.
נהגתי ונהגתי. לא היה לי פלאפון. היו פקקי תנועה לאורך כל
הדרך.  
יש אנשים אשר עולה בידם לשמר, גם בבחרותם, את הביטחון המופלא
הזה של הילדות. הביטחון שדברים רעים באמת יקרו תמיד רק לאחרים.
אני איני אחד מן האנשים הללו. זה היה רע. והדרך התמשכה
והתמשכה.
ואז חניתי, סוף סוף, וטרקתי את דלת המכונית ורצתי ופתחתי את
דלת הבית והוא היה שם.
היא הספיקה להזעיק את המשטרה בינתיים. אבל, לא הם אלו אשר מצאו
אותו.
הוא באמת הגיע אל המכולת וקנה מה שקנה. ואז יצא החוצה ורצה
לחזור הביתה. וכל היישוב - רחובות הולנדיים קטנים זהים, ובתים
אדומי גגות קטנים זהים, ובהם אנשים קטנים זהים, עם חלומותיהם
הקטנים הזהים ושברם הקטן, כל איש ושברו.
אז, במקום לפנות ימינה, התבלבל ופנה שמאלה. והלך וירד ברחוב
שנראה ממש כמו הרחוב שלנו, וחפש ולא מצא את הבית שלנו. הלך
ברחוב ובכה. מצאה אותו אישה אחת ואספה אותו אליה הביתה. ניחמה
אותו. נתנה לו לשתות. נתנה לו לשחק עם הבן שלה, שהיה בן אותו
גיל, בערך.
והוא זכר את מספר הטלפון שלנו. להגיע הביתה לא ידע, אבל את
מספר הטלפון זכר. וההיא התקשרה אל אישתי ואישתי רצה בהולה
והביאה אותו.
"היא מאד חמודה, האישה הזאת", אמרה אשתי, "נתנה לו ארטיק.
הרגיעה אותו."
"יפה מצדה."
"היא גרה באחת מיחידות הדיור השכורות, בקצה השני של היישוב.
כמעט בקלקיליה. איך הוא הלך את כל המרחק הזה אני לא יודעת."
"כן."
"היא גננת חובבת. יש לה אדניות מאד יפות בבית."
"כן."
"אתה חוזר לעבודה עכשיו?"
"נראה לי שכן. אני לא רואה תירוץ להישאר."
"אני ארצה שתקפוץ אליה בערב ותביא לה איזושהי מתנה מאתנו. לא
יפה. היא הצילה לנו את הילד."
"טוב."
"יש לה ארבעה ילדים. מסכנה, להיות גרושה עם ארבעה ילדים בחור
כזה..."
"טוב, אני רץ. נעלמתי ליותר מדי זמן."
"אני במקומה הייתי עוברת לכפר-סבא. איפה היא תכיר פה מישהו?"
"זזתי. שלום."

באותו יום בערב נסענו אני ובני לבקר את האישה. היא גרה באמת
בקצה הישוב כמעט. בית חד-קומתי קטן, בעל חצרות חוליות ולא
מטופחות  של בית מושכר, למעט מספר אדניות פורחות ליד הדלת.
התעכבתי קצת לידן. היו שם פטוניות וגרניומים ואמנון ותמר ועוד
ועוד. כתם פורח אשר טיפחה יד אוהבת. צלצלתי בדלת ונתתי לו את
הבונבוניירה העטופה, כדי שיהיה הוא זה שמוסר את המתנה ואומר
יפה תודה לדודה על שמצאה אותו והחזירה אותו לאבא ואמא.
היא פתחה את הדלת וראיתי שהיא הייתה האישה מאז, מן התמונות שעל
המקרר, והוא נתן לה את החבילה העטופה והיה נבוך והתיישב לראות
את ערוץ שש עם שני בניה שישבו שם וראו טלביזיה בשקט כי שתי
התאומות ישנו בחדר הסמוך.
לא דודה בכלל.
היא התרגשה קצת. אולי הייתה נוחה להתרגש ואולי העמידה פנים.
הזמינה אותי פנימה, לשתות משהו. התחלתי לדבר אתה, באמפתיה
השמורה אצלי לנשים שאינני נשוי להן. שאלתי אותה במה היא עובדת
ואיפה ואיך היא שורדת ומאיפה היא ואיך קוראים לה...
היה לה גוף טוב והיא לבשה טרנינג כחול וכל הזמן אמרה שהיא
צריכה עוד מעט להיכנס להתקלח ולמרות זאת המשיכה לדבר ולדבר אתי
ונעמדה יותר ויותר קרוב אלי ונמרחה עלי בבהילות, כי צריך לעשות
ולא לחלום ושנות השלושים שלה היו אוזלות והולכות. והיא הייתה
אישה שמפריחה פרחים ואוספת ילדים אובדים מן הרחובות אליה ואולי
תסכים לאסוף גם ילדים גדולים יותר אל חיקה, אל פנים ירכיה.
והבן שלי ישב במרחק שני מטרים ממני ואני הייתי מנומס וקורקטי
וגם אני המשכתי והמשכתי את השיחה.
בואי תראי לי את הבית, חשבתי. נשים להם, לילדים שלי ושלך, איזו
קלטת במכשיר הוידיאו ונלך לאורך המסדרון האפלולי בצעד הולך
ומואץ ונחלוף על-פני הדלת אשר מאחוריה ישנות התאומות ונפתח את
דלת חדר השינה ונסגור אותה אחרינו בחרישיות ואת תשעני על ארון
הבגדים ואני אתלוש ממך את מכנסי הטרנינג האלה ואת התחתונים
המיוזעים ואחדור אליך מאחור ואתפוס בשיני את העורף הלבן והרך
הזה ואלפות את כפות ידיך האוחזות בידיות הארון, והכל בדממה
מטורפת, כי הילדים רואים את שלגיה ושבעת הגמדים בסלון...
בסופו של דבר החלטתי שהשיחה התארכה די והותר וצריך לחזור הביתה
כי כמה זמן לוקח כבר למסור מתנה ולומר דברי תודה מנומסים ולמה
בעצם התעכבתי אצל האישה הזאת כל-כך הרבה זמן והרי אני יודע
שהוא צריך כבר ללכת לישון. אז מלמלתי עוד כמה דברים מנומסים.
מנומס, מנומס כל הזמן. והקמתי אותו מהספה והלכנו אל הדלת. והיא
נעלבה ממני. נעלבה ממש. אמרה משהו על גיל ועל כמה מבוגר נראה
כל אחד מאיתנו, אני והיא. אני הייתי צעיר ממנה קצת והיא חשבה,
כנראה, שהיא נראית לי זקנה, או איזו שטות כזו, כי זה הרי מה
שחושבים אחרי כמה שנות לבד כאלו. והיא נראתה מצוין ובכלל לא
רציתי לעלוב במישהו ורק רציתי להיות פחדן ולחזור הביתה בשלום.
ואז נפרדנו והלכנו ונכנסנו אל המכונית וחזרנו הביתה בזמן כדי
לקרוא סיפור וללכת לישון ומאז לא ראיתי אותה, או את האיש שכבש
את מבטו בערוגת הפרחים כדי לא לראות רחוק יותר, או את הבית
אשר נמכר וחולק עד שלא נותר ממנו זכר.