דחפתי את הדלת הכבדה יצאתי והתחלתי ללכת. קול מעומעם בתוכי קרא
לי לרוץ, להתרחק משם כמה שיותר מהר. אז הגברתי את הקצב. בחוץ
כבר היו מכוניות. יום כיפור הסתיים רשמית. היה לי עצוב שזה
נגמר ככה, בלי לשים לב אפילו. העוצמה שביום הזה, שמסוגל לעצור
ארץ שלמה מלכת בזמן שהעולם ממשיך בסדרו הרגיל וכדור הארץ ממשיך
להסתובב נבלעה מחדש ולא נותר אפילו זכר. השקט התחלף שוב ברחשי
המציאות, רק שהפעם הייתי יכולה להרגיש אותם חופרים בעור התוף.
רציתי לצרוח. הדלקתי סיגריה. הגברתי את הקצב. היה לי ברור
שהדבר היחיד שאני בורחת ממנו אלו המחשבות של עצמי. קשות, הן
הלמו בי ולא נשאר בי כוח להתמודד. לא מתאים לך. לא מתאים לך
אליס. שבי שניה. דקה. שעה. חיים שלמים. תני תשובות לנפש העייפה
שלך. תלמדי המטירוף, תשכילי מהפחד. תפלי, תשברי, תכאיבי לעצמך.
אני לא שולטת בזה. אני מגבירה את הקצב. חנויות נפתחות, אורות
נדלקים, פיח נזרק לאוויר. אנשים עוברים, מסתכלים עליי.
"מוזרה". הם עדיין עסוקים בעצמם. בכל אחד חבוי פסיכופט, אתה
אמרת פעם. שלי גלוי, שלך היה, עכשיו הוא קבור. אני שונאת את
העיר הזאת. הרוע שבה טמון בכל מילימטר של בטון ואספלט. דמותי
משתקפת מטושטשת בחלון ראווה חשוך. אני מפנה מבט. מרגישה את תל
אביב מחדירה לי אפאטיות במנת יתר הישר לתוך הוריד. אחחח... איך
הכל מתפוגג לגלקסיה אחרת. אני יודעת שעוד מעט תשלף המחט ותשאיר
אותי חלולה. אני יודעת שהתמכרתי ואאלץ לשלם מעכשיו מחיר יקר
בשביל 3 מנות של פאסיביות זולה ליום. נרקומנית במנוסה. אבל אני
כבר לא בורחת. מסובבת מפתח במנעול. מעלית קומה אחרונה. משקיפה
על האפור מהמרפסת. פתאום אני שמה לב. כבר אי אפשר לשמוע את
הציפורים בוכות.