כשאח שלי היה קטן הוא היה לעיתים בורח מהבית. בורח מהבית זו
מילה גדולה על ילד בן 5 אבל לצורך העניין אז הוא היה בורח עד
קצה  העולם או לפחות עד קצה הבלוק ליתר דיוק, 3 בתים מאתנו.
הרחוב שלי מחולק ל-2 משמאל לבית שלי זה החלק דתי, הקצה הימני
והצד ממול הוא חילוני.
הוא היה בורח לסבתא אפונה. סבתא אפונה נקראת כך משום תמיד
הייתה יושבת על מזרן מעופש וממיינת אפונים, עד היום אין לי
מושג מה הוא שמה האמיתי. מעולם לא ראיתי אותה בפוזיציה אחרת.
לעיתים הייתה מחייכת, תמיד בוררת אפונים מדי פעם הציעה לי
לקטוף פקאנים מעץ הפקאן שעמד בחצרה. עכשיו כשקצת ראיתי עולם
אני יכולה להגיד שביתה נראה כאילו עשו cut & paste משכונת
עוני.
כדי שתוכלו לתאר את סבתא אפונה תצטרכו להעלות בדמיונכם זקנה
תימנית כהלכה (ע"מ לרענן את דמיונכם חושו חופשי לקפוץ לשוק
הקרוב). סבתא אפונה היא מופע של זקנה תימנית לפחות מאלו שאני
פגשתי עד עתה. היא חסרת גיל, בחצר ביתה עגלת תינוקות רעועה
שעליה (פעם לפחות) היו מונחים דרך קבע בצל ירוק ועשרות שקיות,
היא צנומה ונמוכה (מטר עשרים על עקבים ביום טוב כשהיא לא
מכופפת אני עדיין לא זכיתי לאחד כזה).

בשנים האחרונות לא ראיתי אותה. אולי בגלל שאח שלי הפסיק לברוח
אליה (עברו יותר מ-10 שנים מאז), אולי כי אני כבר לא כל כך
בשכונה, אולי כי לא שמתי לב. נזכרתי בה פתאום כי בערב יום
כיפור בדרך לבית כנסת עברנו ליד ביתה, אבא שלי שם לב לתיבת
דואר המוזרה שלה ששם מאז שאני זוכרת את עצמי (צינור מים שתלוי
על חבל). אני שמתי לב אליה, היא לא ישבה בחוץ, תהיתי מה עלה
בגורלה. אימא שלי ספרה שראתה שיש לה פיליפני. אני הבנתי שימיה
ספורים והיה עצוב לי כי ידעתי כמה הייתה חשובה לתרפיה הנפשית
של אח שלי כילד.