כשמי כן הייתי אור.
שוכנת מדורי הלומות זעם,
צונחת אט אט אל תהומות הכחול.
אנרגיה אחת הייתי - עלומה.
בת דממה חלקה, ללא משקע ופגם.

ממני אליך אמנות נוצרת.
דרך חוטי שלד הזהב
אבן אחת נותרה, שלי.
קרירות אמיתית -
סוף סוף תמה,
הפטה מורגנה.


אי האבודים

מילים שלא אמרתי קודם,
משמעותן נידפת ברוח.
את אינך, ואני קוראת בשמך.
אין קול ומענה, אבדת לי.

מילים רבות שכתבתי בחול
ולא החכמתי לסתת באבן,
אבדו לי, כמוך.

הוי ,נשמה אבודה
מי ייתן ושוב תמצאי.
אינך כאן, הלכת אל האי.
לבי מת.

אייך, עזרי כנגדי?
האם עינייך רואות אותי?
עינייך הירוקות, החודרות.
רואה את מבעד לזהב וכסף,
של אי האבודים?

יודעת שלא תחזרי.
יודעת שלנצח, בחול הקריר,
רגלייך יבוססו, ורוח תהום.


ולרגעים, שברירי שניות -
חלומות - אני שם איתך,
בין אור לצל, רגעי אושר.
לבי קל.
בין החולות והימים,
שם תמצאוני...


יש שירים הנכתבים

יש שירים הנכתבים
שירים להתענג בסודי סודות,
להרגיש עד גבול - הכאב והחמדנות.
יש שירים שגאוותם לא נותנת לי מנוח.
חתימותיהם מתפזרות בין כל קורא...
יש שירים הנולדים לבד,
ללא עזרת שרבוטיי חסרי המעוף,
ליבם יודע לנסוק - ולא נדום.