אני רוצה חופש. אני צריכה חופש.
אני כמו ציפור כלואה כאן! כל כך כל כך לבד. אני צריכה אוויר,
אני צריכה לעוף, אני צריכה לשיר את השירים שלי. לעצמי, לא אכפת
לי למי. העצמות שלי בוערות מרוב כאב, מרוב ההתנגדות לקום
ולרוץ. לשומקום, לכל מקום. העיניים בוכות מכמה שזה חסר לי.

אני רוצה לחיות. אני רוצה לטעות את הטעויות שלי, אני רוצה
לעשות שטויות, אני רוצה לקום וליפול ולקום לבד. אני רוצה לבחור
את השביל שלי, ללכת בדרך שלי, בצורה שלי!
אבל השביל שעליו אני עכשיו מוסדר עם עמודים קטנים ומוזהבים
וחבלי קטיפה בכל צד. ואם כולם הולכים בו, כנראה יש להם סיבה.

אבל היא לא מספיקה בשבילי! אני רוצה לחיות, לא למלא חלקים בדף
עבודה.

אבל זה לא ילך. זה לא יכול ללכת. אני יותר מידי מושפעת. למה
אני כזאת עשויה מפלסטלינה?

מתישהו הם הולכים לקשור קשר אחד צמוד מידי. ואני אתפרץ.

אני רוצה לגזור את החוטים האלה שעושים ממני מריונטה!