לא רוצה לאכול! ואתה לא יכול להכריח אותי!
אני רוצה שתאהב אותי כמו שאהבת כשעוד לא היינו ביחד. זה נראה
כאילו לפני שהיינו ביחד דאגת לי יותר ואהבת אותי יותר מעכשיו
כשאנחנו ביחד. כאילו פתאום זה הפך לברור מאליו. ברור מאליו
שאני אוהבת אותך, ברור מאליו שאתה אוהב אותי, זה ברור מאליו
שאתה בצבא ושאני לומדת, וזה ברור מאליו שאני מופרעת נפשית
ודפוקה בראש!
פתאום אתה כבר לא שומע כשהקול שלי עצוב, פגוע או פוחד. פתאום
אתה סוגר את הטלפון בלי לשאול אם אני בסדר. פתאום עוברת שיחה
שלמה שאתה לא אומר לי שאתה איתי ושומר עליי!
אבל הנה אני שוב סתם מדברת שטויות כי כשאנחנו ביחד אתה הכי
אוהב שבעולם. הכי מאושר שבעולם הכי דואג שבעולם. אתה הכי מחבק
ומעריץ שבעולם!
אבל אני פשוט לא מבינה למה. אני רואה את המבטים שלך בי, מביט
בי בהערצה מוזרה, אף אחד לא הסתכל עליי ככה בחיים, אז מאיפה זה
מגיע פתאום ולמה לעזאזל??
ואני כ"כ אוהבת שאתה מחבק אותי, ומחזיק אותי, אוהבת שאתה מנשק
אותי ומלטף אותי, ומעביר את היד על כל הגוף שלי. ואני אוהבת
שאתה אומר לי שאתה אוהב אותי ואני מגחכת ונבוכה ומתביישת להגיד
לך בחזרה, למרות שלפעמים אני מצליחה.
וכן, כל האשמות האלה לא מגיעות לך בכלל, הדברים לא נכונים בכלל
כי אתה תמיד אוהב אותי וזה אף פעם לא יהיה ברור מאליו בשבילך.
ואני יודעת את זה. אבל לפעמים אני שוכחת ולפעמים אני פשוט רוצה
לעשות לי רע. ולפעמים זה פשוט כי אני לא מבינה איך ולפעמים אני
מנסה להכאיב לך כדי לראות שאתה באמת אוהב אותי..
אז אני מצטערת על השנה האחרונה.. שלא היינו ביחד והכאבתי לך
יותר מכל אחד אחר. ומצטערת שאני לא תמיד מצליחה להבין אותך
ומתחילה להלחם בך. אני מצטערת על דברים שקרו בשבועיים האחרונים
ואני מצטערת על מה שיהיה בעתיד כשנהיה ביחד ואני אכאיב לך.
ואני מצטערת כי אני יודעת שמתישהו אני ישבר ויעזוב.
אני אוהבת אותך ואני מצטערת שנתתי לך לאהוב אותי כי זה יוביל
לעוד הרבה סיבוכים.
אוהבת אותך כ"כ..
אני.