חזרתי לעירו של סבי, בחאר, הסמוכה לכפר קאנדלאריו,
ומן הכיכר המרכזית התקשרתי אליו. קו טלפון ארוך
קיצר את מרחק געגועיו של יהודה הלוי, וסבא יכל לשמוע
את קול עירנו שבסוף המערב, אני יכולתי לשמוע את
הלמות לבי שבקצה המזרח. דמיונו זכר את בחאר כעיר נמל
קטנה, חוף אוניות תרשיש שירדו מגדולתן, ואני מצאתי את העיר
מוקפת הרים משבעת צדדיה, ולא סיפרתי לו שהוא יכל להיוולד שם,
וגם למצוא את מותו, בין פני הזקנים שלא השתנות במאות
שמאז הגירוש, ובדמם התערבב דמנו ודם מגרשנו. כשחזרתי לארץ,
אל שארית ימיו, יכולתי לספר לו שנערה ספרדיה כמעט אהבה אותי
בעיר שלנו, ושגם אני יכולתי להעביר שם חיים שלמים.
"ושם משפחתה היה בחאראנו".

אחר-כך, אוטובוס שוב האריך בי געגועים בנסיעה בתוך נופים
גליליים גשומים שהפרידו את בחאר ממדריד. עוד פרידה קשה
עם התרככות בקצוות, כשמגע ידיה סומך את ההנאה אל הכאב.
לפני-כן, באולם הכניסה של מלוני, ביתי הזמני ומקבל האורחים
בבחאר, בין טוררוס בלבושם הנשי ונשותיהם המודאגות, כתבתי לה
מילים אחרונות. בדרך מן המלון לתחנת האוטובוסים המרכזית,
אתר תיירות קבוע בקצה כל עיר, ראיתי איך היו כל הציפורים
מעלינו תלויות באוויר, ואותה מתרחקת. ניסיתי לאחוז
במושכות שערה האילם, ובלוחות הפלדה הכבדים של שפתיה,
שהיו עוגנים המושכים למצולות, ויכולתי ללחוש: כולנו מדברים
שפות זרות.

בחיבוק אחרון היא תמיד מתרככת, יודעת שיש סיפורי חיים
שלאיש אין אומץ לכתוב. ובמושב האחרון של האוטובוס
גיליתי את סיבת הגרביטציה של הדמעות בין מילותיה הכתובות.
יכולתי לומר לה: בשעה ענייה זאת מילותיי הן כפות ידיים
פקוחות לנדבות, ועיניים קוראות הן קהל רחוב אדיש
של נפשות קמוצות. יכולתי לומר: סבי נולד בספניולית,
בלב ברלין, ומת בכפר-סבא, בשפה שאיש לא ישמע,
ושתיהן תמיד יהיו רחוקות מבחאר כמרחק כל הגעגועים,
בחאר בה כף רגלו אף פעם לא דרכה.

(מוקדש באהבה לזכרו של סבי זכרונו לברכה)