אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה חלמתי.
אני ישן היטב, אפילו מצוין, אבל לא חולם.
יש לי כל היום רגעים של דה-ז'ה-וו.
איך אני אוהב שהביטוי הזה מתנגן לי בראש, אפילו עוד יותר על
הלשון:
דה ז'ה וו.

הרגליים עייפות, דואבות, שחוקות משימוש לא הולם.
אני מצלם עוד שקיעה, כתומה לשם שינוי, נקייה וטהורה כאילו השמש
באמת טובעת לה בים.
ממלא כוס זכוכית עבה בחצי ליטר "גינס", מחכה שבקצף יסתדר
וייעלם לו מעל לנוזל השחור והמר כל כך.
הגרון יבש.
יד ימין נשלחת אל הכוס.
יד שמאל מציירת עיגולים באוויר הטחוב של החדר, בלי סיבה נראית
לעין.
אני שותה את הבירה שלי באיטיות וחושב.

הכינורות מתחילים לנגן לי בראש.
אני לא שומע כלום חוץ מכינורות.
אם רק ידעתי מה הם מנגנים, הכינורות שלי.
יצירה שמחה, עצובה או סתם משהו שכתב אחד שחשב שהוא לפחות
מוצארט או סליירי ביום טוב.

אין שום דבר מעניין בטלוויזיה ורדיו הוא לא אפשרות בגלל
הכינורות.
אני מרגיש כאילו יש תחנה מזורגגת של קול המוזיקה בתוך הראש, רק
בלי הקריין עם הקול המשכנע.