"אוף..." חשב לעצמו הקישוא... הוא הביט במרת פלפל השמנמנה ותהה
מתי תתיישב לצדו. הוא לא פסק מלדמיין את לחיה האדומה של מרת
פלפל צמודה ללחיו... "אילו רק הייתי מלפפון..." אמר בקול שקט.
מרת פלפל אהבה לדבר עם הירקות ונתנה לכל ירק הרגשה כאילו הוא
הכי מיוחד בעולם. לאט לאט הבין זאת הקישוא וכבר הפסיק לחשוב
שהוא מיוחד כפי שדמיין כשהיה לצידה.
מרת פלפל הייתה רגישה וטובת לב, אבל יותר מכל אהב אותה הקישוא
מכיוון שהזכירה לו את מרת קלמנטינה. הוא אפילו לא הכיר את מרת
קלמנטינה, אבל כשהובא לביתו הנוכחי ראה אותה מבצבצת מאחת
השקיות. היא הייתה מושלמת... כמו בסיפורי הירקות בשוק. פניה
היו נאים וגופה נראה כמו האביב בפריחתו. רגע לפני שדחפו אותו
למגירה הקטנה שבמקרר, הספיק להציץ בה בפעם האחרונה. מאז חלם
עליה יום יום. יום יום עד שהגיעה מרת פלפל. הקישוא ראה במרת
פלפל ניחום לגורלו המר שלא איפשר לו אפילו לברך לשלום את מרת
קלמנטינה. כשהבין כי מרת פלפל אינה מעדיפה אותו על פני שאר
הירקות, שקע בדפרסיה עמוקה...
זמנו במקרר היה מועט. הוא ידע כי בייעודו הבא- ירק במרק, יפגוש
בגברות רבות אך לא יכל להתאפק עוד. כל דקה נראתה לו כנצח.

לבסוף סיים הקישוא כמעדן קישואים ברוטב קלמנטינות והיה המאושר
באדם.