עשרים ושניים שנה היה יאיר נשוי באושר. שבע השנים הראשונות
עברו במהירות. במרוץ שגרתי של מסלול מוכר. גידול הילדים שבאו
אחד אחרי השני, דאגה לפרנסה בצד משכנתא מעיקה, החלפת משרה אחת
בשנייה, לימודים עד שעות הלילה המאוחרות. הכל בשביל להתקדם.
אורית אשתו מילאה בנאמנות את תפקיד עקרת הבית המושלמת והאם
למופת.

לא היה להם הרבה זמן להיפגש ומטבע הדברים גם לא זמן לריב. אחר
כך החיים נעשו קצת יותר קלים. יאיר כמעט ולא בבית, מחלק זמנו
בין אירופה, דרום אפריקה וישראל. אורית מתמוגגת מכל דקה גם
בהעדרו. עדיין עקרת בית ומארחת למופת, חברה בוועד המורים ובעוד
וועדות, עסוקה.

מעת לעת מנסה לחזור הביתה, אך אחרי שבוע וקצת שוב בוערת בו
תשוקת הנדודים, כמו גם הרצון למשהו אחר. קשה לו עם אורית אז
הוא שותק. כבר שכח כיצד רבים, למרות שמעולם לא היה חזק בתחום
הזה. רק הקמט שבין גבותיו הולך ומעמיק וכרסו גדלה. תשוקותיו
מצטמצמות בכוס ברנדי מעת לעת על סיגר קובני, אותו יעשן בחוץ,
כי אורית לא סובלת את הריח. קבועה שמתחלפת מעת לעת ושיחות
ארוכות עם עצמו, לתוך הלילה. כבר מזמן שכח מתי ישן שמונה שעות
רצופות.

הבעיות האמיתיות התחילו בעשור השלישי. אורית עדיין בבית, אבל
עכשיו כבר אינה חייבת לצאת לעבודה. היא עכשיו בראש סדר
העדיפויות. עסוקה בלימודים באוניברסיטת בר אילן, בחוג לשזירת
פרחים, ובקורס לקבלה מתקדמת, הכל בשביל הנשמה והעניין. מעת לעת
נוסעת לבקר את הילדים המפוזרים ברחבי העולם. לראות הצגות,
לשמוע קונצרטים. בארץ לא כל-כך אוהבת, לא לרמתה. יאיר כבר חולם
על הרגע בו יוכל להאט את הקצב. אבל עדיין לא הגיע הזמן, עדיין
לא השיג את מה שקבע לעצמו כשאיפת חייו. המיליון הראשון עדיין
לא מרפד חשבונו.

כשהחליט אי שם בשנת הנישואין ה -23 שהגיע הזמן לפרק את החבילה,
חלתה אורית בסרטן השד. כריתה, הקרנות, התקרחות, שיחזור - כל
החבילה. יאיר נרתם במרץ לפרויקט החדש שהוטל על כתפיו בבת אחת.
מתרוצץ בחיפוש מטורף אחר המומחה הכי טוב, המנתח הכי ידוע. תומך
בה לאורך כל הדרך, גם אם פירושו של דבר שהמיליון, שהיה כבר
כמעט בכיס, הולך ומתמעט. אין דבר, ייגמר הפרויקט הנוכחי והוא
יחזור לתלם.

חמש שנים חלפו מאז, המחלה הוכנעה, ויאיר מתכנן עכשיו את היציאה
הגדולה. משקיע את כל מרצו בסגירת פערים ומילוי התשבץ. בחשאי
חילק את הרכוש לשניים שלנו ושלי. חלוקה יפה וצודקת. מרפד את
הקן הפרטי שלא יחסר ודואג לילדים. לבכור מימן לימודי תואר שני
בארה"ב, לשני סייע ברכישת דירה. את הקטנה שלח לאנגליה ללמוד
ארכיטקטורה.

מתכנן את הפרישה מהקן, גם תאריך בחר. ברגע שהדייר שלו יעזוב את
הדירה הקטנה שקנה בחשאי יתחיל המהפך. עכשיו רק נותר לבחור את
בת הזוג החדשה עמה יבלה את שארית חייו, משוחרר מלחצים. הרי לא
אדם כיאיר שיישאר לבד, לא לכך מייחל.

לא פשוט למצוא זוגית חדשה. הצעירות האלה עם החזה התפוח אינן
לטעמו. הוא זקוק למשהו קצת יותר בשל ומבין. אחת שיודעת גם
להקשיב, ולא רק לדרוש.

מותה של אמו שיבש אך במקצת תוכניותיו. בתום שבעת ימי האבל החל
בפרוק הבית, ופינוי הזיכרונות. אז גם מצא את הפנקס השחור,
ההוא. כל חברותיו משכבר הימים מונחות שם סדורות. עם הערות
מרמזות.

ועכשיו אחרי שכל השמות כבר נבדקו נשאר שם אחד אחרון ברשימה.
הרים טלפון, קבע מועד, נפגש. בחלציו רגש ישן נושן שמתעורר
לחיים. מזמן לא הרגיש כל כך טוב כמו היום.

גם הלחץ המוכר בחזה מספר לו שהוא מתחיל לחיות מחדש. יש חיים
אחרי הנישואין, ושלו יהיו ארוכים וטובים ויפים. לא עוד ארוחות
בוקר עם סוף ידוע מראש. לא עוד נשיקה מרפרפת על הלחי טרם יצא
מהבית. לא עוד שממון רגשי, ואישה שנשארה מאחור בעוד הוא דוהר
קדימה.

דבר אחד לא לקח בחשבון. את החשבון שעליו לשלם בסוף. בדרך לבית
החולים איכילוב באמבולנס טיפול נמרץ, עוד הספיק לארגן לעצמו
מחשבה אחת ברורה. איך שאני יוצא מכאן אני מודיע לאורית שזה
הסוף.

אבל את ההודעה מסרו לאלמנתו אחרים.